בדבורה בארון נתקלתי לראשונה בסיפור העדין "שברירים", המתרחש בעיירה יהודית מזרח אירופאית.
הסיפור הנוכחי מגולל את קורותיהם של כמה יהודים בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מני, המגורשים למצרים באירוע המוכר כ-"גירוש יפו"(17.12.1914). ג'מאל פחה, המפקד העליון של הצבא העות'מני באיזור ארץ ישראל, החליט על גירושם של יהודים בעלי נתינות רוסית מישראל למצרים בעקבות הצטרפות העות'מנים למלחמת העולם הראשונה לצידן של מדינות המרכז, כאשר רוסיה הפכה למעשה למדינת אויב. מאות יהודים נתפסו ביפו ואולצו לעלות על אניה לאלכסנדריה. בהמשך היו כ-15,000 יהודים שהחליטו להתעת'מן כדי להשאר בארץ, בעוד 10,000 אחרים עזבו מרצונם לאלכסנדריה. מסתבר שדבורה בארון הכירה את עניין ההגליה למצרים באופן אישי, היות והיא ובעלה, יוסף אהרונוביץ', היו אף הם בין הגולים. היא מיטיבה לתאר בספרהּ את מראות הגירוש, ונראה שהיתה עדה בעצמה למראות דומים.
בסיפור אנחנו מתוודעים לכמה דמויות מרכזיות - נחמה ומאיר רוטשטיין ובתם ברכה, איטה בלוך ודודהּ מנחם גוּט, שמואל וחנה רבין, בתם נעמי ודמויות נוספות. בארון מתארת את קורותיהם במצרים - הקמת פנסיון, מחנות פליטים, טיול לקהיר, ועד הגולים, וכו' וגם את קורותיהם לאחר החזרה לארץ ישראל. ברקע מופיעה מדי פעם העיירה מאיקוב, שהיא עיירת מוצאם של חלק גדול מהיהודים בסיפור, ואט אט נודע לנו על הפרעות ביהודים ושריפת העיירה.
שיא יכולתה של בארון ככותבת בא לידי ביטוי בתיאור אופיים ותחושותיהם של גיבורי הסיפור בדרכה העדינה והמאופקת, כאשר תיאור הנוף משקף לעיתים את התחושה הפנימית. גיבורי הסיפור מביעים רגשות אהבה, חרדה, אמונות טפלות, דעות קדומות, מרד גיל ההתבגרות ועוד. התיאורים הם רב-חושיים - חוש הראייה, המישוש, הטעם והריח כולם משתתפים בתיאוריה של בארון, כפי שתוכלו להיווכח בדוגמאות שצירפתי בהמשך הסקירה.
הכתיבה של בארון איננה מושלמת. ישנם פרקים מסויימים שנראים סתמיים ומיותרים, כגון כאשר בארון מפרטת בפירוט יתר את רשימת סיפורי התנ"ך שאמה של נעמי מספרת לה - על העי וכיבוש יריחו, כיבוש הארץ, המשכן, אהוד בן־גרא, שמואל ועוד. במקרה אחר מתואר טיול לקהיר, כאשר שמות המקומות המוזכרים שם נראים כמו רשימת מלאי שצריך לסמן בה וי ולא כתיאור אותנטי ומעמיק של הטיול, וישנם עוד כמה מקומות שאינם מעידים על כתיבה מהודקת, כך שהסיפור נע בין משמִים למפעים.
דוגמאות:
- ברכה רוטשטיין לא עולה לגג בשעה שאיטה בלוך והחבר שלה נמצאים עליו, וממתינה ללכתם:
"כל הזמן שישבו נמנעה מלעלות שמה...אולם אך ירדו הם, עלתה היא וישבה על הספסל, במקומם, והביטה באותו הכּיווּן, וכל הדברים הנמצאים שם - כאילו נאצל עליהם מאלה שקדמו לה איזה אור - קרנו ביופי חדש:
פרעות הבּוּגֶנויליה המזדהרות על חמוקי החומות באודם הסלקי שלהן, הצפרים המרפרפות כיצוקות זהב בתוך זהרי השקיעה, וסירות־המפרשים הרוגעות כמתוך נמנוּם שם, הלאה, על הים, על־פני המים האַרגוָניים.
איזו נהייה העיר כל זה בלב, איזו רחשי־חנינה.
היא הניחה את כפות־ידיה על מסעד הספסל וספגה כן את ניחוחם של השנַים, שעדיין היה שמור פה, ומתנודדת, כנסוכת־שכרון, ירדה למטה, אל המטבח ועמדה לחתוך ירקות בשביל סלט הערב."
- נחמה רוטשטיין על הספסל בגן ביום שלפני החזרה לארץ ישראל:
"כדי שלא לדרוך על הדשא בנעליים המאובקות, צנחה וישבה על הספסל הראשון שנזדמן לפניה, ורגש של חרדת־קודש מילא אותה, כזה שהיה לה, בבואה להכנס אל העזרה של בית־כנסת.
זה האור המדומדם השוֹרה פה בכל, אִושת האילנות הנעים כמתוך רחש של תפילה, רסיסי מי־הזלָפים על־פני העשב, אשר נוגה של כוכב־הבוקר להם, והציוץ המופלא של הצפרים מנומרות־הנוצה, המרחפות על פני שיחי הורדים וההדסים.
גן־העדן הוא שנצטייר בדמיונה בצורה כזאת, מקום זה, אשר ידועי־העמל, לאחר שמורקו וזוקקו במצוקות החיים, יבואו למצוא בו את מנוחתם, מנוחת־עולמים."
- ריבה בלוך העומדת להפרד מבתה היוצאת לארץ ישראל:
"המהלומה המכרעת הונחתה עליה עם החלטתה של הנערה לצאת כתיירה למרחקים. זה היה הסוף. האסון, אשר עד עתה ישב אי־שם במארב, בא ודפק על דלתה והתיצב כנגדה פנים אל פנים.
היא עוד תפרה לה בגדי־דרך וקנתה לה את כל הדרוּש לנסיעה, אבל הרגשה היתה לה כאילו היא מתקינה לה את תכריכיה, ובנשיקה האחרונה שנשקה לה טעמה טעם של מיתה."
![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)
