לפני כחודש לערך הגעתי למסקנה המאכזבת שמתוך 32 סופרים שעל ספריהם כתבתי סקירה, רק חמש מהם היו נשים.
כיצד זה ייתכן? תהיתי.
אני, שאינני מאמינה במקריות ובוחרת בקפידה את הכותבים בהנחה שאולי יום אחד משנתם תחלחל במוחי ואדע לקחת ממעמקיו את התמצית שעליה השתיתו את היסוד לתאורים המרגשים, להווי המרתק ולהוזלת דמעה בודדת ולכתוב בדיה משלי, איכה זה שרובם מהזן הגברי, הפונקציונלי והכל כך לא מתוסבך?
ואמנם, בביקורי האחרון בישראל, החליטה המקריות ״לתחמן״ אותי בדמותו של אדם מוערך שהמליץ לי לקרוא את דבורה בארון (כי עודנה כלואה שם וראוי להוציאה לאוורור) ולהכירה קצת יותר, על אף שהעלתה את הכיעור לדרגת אמנות ממש.
אז חייכתי בגלוי ואולי קצת נעלבתי בשבילה ורק משום ההערות הללו, החלטתי לרכוש את הספרון הקט הטומן בחובו חמישה סיפורים קצרים ולבדוק האם לא נס ליחה.
אהבתי מאוד את כתיבתה הנוגה, המרגשת ו״הכורתת״ כשמה של החוברת הקטנה.
היא כותבת מהלב, ממה שראתה בהיותה ילדה קטנה, בתו של רב חשוב בעיירה.
יודעת לרחם, לנחם ועם זאת אינה מוותרת על הביקורת שיש לה כנגד הגברים ויחסם אל המין הנשי באותה תקופה (ולא שחל שינוי מדהים ביחסם במשך השנים שחלפו).
מה שיפה בסיפוריה הקצרים מלבד תאורי הנוף והאנשים הייחודיים הם דווקא הקיצים בהם בחרה לסיים את דבריה, הסופים השלמים והבלתי נמנעים.
אולי משום שבמקביל קראתי את סיפוריו הקצרים של ג. שופמן (שעליו אכתוב בנפרד, יש לי כמה מסקנות מרחיקות לכת לגביו) וקצת התאכזבתי מהאופן שבו קטע את הרהוריו והשאיר לי יותר סימני שאלה מהחלטות נחרצות כך התפעלתי מההשלמה של דבורה, מהנחרצות שלה.
כי אין כמו סוף, אופטימי או פסימי לסגור מעגל ולהרגיש כי עשו עמך חסד.
