“באחד־עשר הסיפורים הקצרים שבקובץ מתגלה בפני הקורא עולמה הספרותי של דבורה בארון. הסיפורים ממוקמים בעיירה היהודית הטיפוסית, המתוארת בשפתה המיוחדת, כאשר לא תמצאו כאן סיפורי הרפתקאות ועלילות מפותלות, אלא בעיקר סיפורים מופנמים על רגשות ותחושות.
בארון מרבה להציג דמויות בודדות, בדרך כלל של נשים יתומות וחלשות, הכמהות ליצירת קשר אנושי, אך לעיתים קרובות אינן מצליחות לקיימו עם החברה הסובבת ואפילו לא עם הבעל. במקרים רבים נראה שקשרי הנישואין הם תועלתניים וחסרי אהבה – הבעל מקבל משרתת שמנקה את הבית ומכינה לו ארוחות, בעוד הוא נמצא זמן רב מחוץ לבית בעיסוקיו, אך גם בהיותו בבית הוא ממשיך לעסוק בענייניו, בלי להתייחס לאשתו.
שפתה המיוחדת של בארון היא עדינה ומרומזת ומשלבת דימויים יפים. כך למשל היא מעבירה באמירת אגב במשפט אחד תחושה של בעיות עם השכנים הגויים - "ביום הראשון, שאין לבוא בו אל הכפרים, ערכו את חשבונותיהם בבית". שימוש מרכזי בלשון המרומזת נעשה לגבי הבעת רגשותיה של הדמות בדרך עקיפה על ידי התנהגותה של הדמות או על ידי סביבתה: "אך הנה נראה ברוך בבואו, שטוף אבק וחסון, והיא שלחה את ידה לתקן את מטפחת הראש, ופניה העגומות לא היו לה עוד".
מתוך סיפוריה של בארון עולה ביקורת חברתית, כגון על יחסה של החברה ל"חטאה" הגדול ביותר של האשה – היותה עקרה - כאשר הפתרון המקובל הוא מתן הגט ביוזמת משפחת הבעל ובעידוד נציגי הדת והחברה הסובבת. עם זאת, באחד הסיפורים ישנה מי שהופכת במהלך הסיפור מאשה כנועה לאסרטיבית ומחליטה לצאת מזוגיות לא טובה, כאשר היא זו שדורשת לקבל גט. יש אצל בארון גם ביקורת מרומזת על אלה שעוזרים רק "מתוך זריזות של עושי מצווה", על האדישות ואי־הקבלה האמיתית של החלשים אל תוך החברה, ואף על הבדלי המעמדות בין יחפנים לבין עשירים מופלגים.
הסיפורים אינם אחידים ברמתם. הטובים ביותר בקובץ הם, לדעתי: משפחה, פראדל, שברירים, הלבַָּן ואמריקה (האחרון מאוד פיוטי ומיטיב להביע את געגועיו של אדם הנתלש ממכורתו).
דוגמאות:
- "וילאות התחרה השרו פה אור חיוור, הדומה לבבואת שלג, וכלי הכסף בארון הפיקו אף הם נוגה לבנבן, צונן, והאשה בהציצה פעם בפעם אל הסימטה, שהיתה מושחרת מעוני, אבל קורנת משמחת־חיים, נראתה כמתחממת".
- על בעל שהיה ביחסים טובים עם אשתו, אך חל שינוי והוא מחפש סיבה לריב:
"הלחם נמצא פתאום חרוך, או לא אפוי כל צרכו, והתבשיל היה מוקדח וריחו רע – והריב נתגלע. בתחילה כבוש, מחמת הבושה מפני הבריות, ואחר כך, כשבלבבות נצטברה המרירות – ברעם ורעש, כעננים כבדים אלה, בהתפרקם מן החשמל, ומסביב נסער הכול ונתערבל...
ילדים אם היו פה, והתכנפו במקומם כאפרוחים בשעת שואה, כאשר קינם עומד להיהרס. נכמרים היו מהמון רחמים אל האם ונבעתים מחרונו של האב."
- "כשנשמע, לבסוף, ביום השישי קול רגליו בחצר, התפרצה לקראתו אל הפרוזדור ופה, בין המרתף וסולם העלייה, הניחה את ראשה, ראש היתומה, כשהוא חם עוד מן הרחצה, על חזהו, והוא, נבהל מן הטוהר השופע ממנה, דחף אותה קלות מלפניו והשיל את הנעליים מעל רגליו לפני בואו החדרה."
- "הנהר אוּשה התגוון שם, במרחק, בזהרי השקיעה, ומאחוריו, על 'גבעות־הריחיים', נח דוּבּוֹב כפר מולדתו על גני דובדבניו וחורשתו האפלולית, אשר הוא, החֵרֵשׁ, מדמה היה לשמוע את אוושת הרוח בצמרות ארניה ונשימת השׂרך המנומנם בסתר צלליה."
Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ”
