שנת 1957 בספרים

הדברים מתייחסים רק להדלת של סיר די מאליטרוא ומתוך מכתביו של סטיבנסון + אחרית דבר.
שאר החלקים קראתי בסיפורים מים הדרום ומועדון המתאבדים מאת אברהם יבין.
* מישהו יודע האם מועדון המתאבדים בתרגומה של עידית שורר הוצאת בבל האם זה אותם סיפורים כמו בתרגומו של אברהם יבין?
חמוד.

דברי מופנים כאן רק למי שהיה ילד/ה בעשור שנות ה-60 של המאה שעברה.{ולא להיעלב .תבינו בהמשך} הספר הזה הוא זיכרון ילדות מזוכך ומטורף מהתרגשות מאותם שנים, ומי שאינו בתחום ההגדרה הזאת לא יבין על המהומה,אבל אני סולחת.
למה עכשיו ? כי בימים אלו מוקרן סרט דוקומנטרי בשם - "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שנעשה ע"י הבמאית דבורית שרגל.
אשר בשבילה היה זיכרון ילדות שהפך לאובססיה להתחקות אחר חלק מהילדים שהופיעו בסדרת הספרים "ילדי העולם".{אתם רואים לא רק אני המשוגעת,והיוצאת דופן ,ישנם עוד}אבל עוד אחזור לסרט ולסדרת הספרים.

כשקראתי בעיתון על הסרט מאוד התרגשתי,אח"כ כבר ראיתי את הספר הזה במהדורתו המחודשת בחניות הספרים.
ספר בצילומים של שחור לבן ובסיפור מלווה בצילומים על "נוריקו-סאן הילדה מיפן".
הספר אותו ספר רק עכשיו במהודרת עמודים יותר רחבה ממה שהיה {כך אני זוכרת} וחוץ מזה הכל אותו דבר ,הטקסט והצילומים.

בעוד אני מדפדפת ועוברת על הצילומים התרגשותי הלכה וגברה. היו צילומים שזיכרוני "העייף" חזר אלי כחץ וקשת,בברק בשמיים
ומסתבר שהיו צילומים שזכרתי אחד על אחד,וזה הפליא אותי כל כך .כיצד זיכרון בן 50 שנה יכול "לעבוד" באופן הזה ולמלא אותי באדרנלין של געגועים אדירים לעולם הילדות והתום ששום דבר רע לא היה בו. ישנם ספרי ילדות שערכם הוא מעבר למה שהם פיזית.

שלושת הספרים שאני זוכרת מהילדות :"אלה קרי -הילדה מלפלנד", ,"נוריקו-סאן הילדה מיפן ו"דירק הילד מהולנד".

אין הסבר רציונלי מדוע הסדרה הזאת הפכה להיות פופולרית בשנות ה60 -70 בארץ וברחבי העולם ,אולי כי ילד הוא ילד בכל מקום על כדור הארץ,ותוכנם עסק במה שמסקרן כל ילד - כיצד ילדים אחרים בארצות רחוקות חיים את חיי היום יום שלהם, במה הם משחקים?, משתובבים?,ישנים,מתרחצים, ותמיד בסביבה הטבעית שלהם, ליד המשפחה.
כי מי ישן על הרצפה ? ומי התלבש בקימונו? מי מסתובב עם עדר האיילים ביערות הצפון המושלגים?בטח לא אני ילידת הארץ הזאת.

הסבר נוסף לגאונות הסדרה הוא ששלוש יוצרות גאוניות כל אחת בתחומה גרמו לשלם להיות שלם גדול וענקי יותר .
הטקסט של הספרים נכתב ע"י אסטריד לינדגרן ,ומי אם לא אסטריד לינדגרן שידעה לכתוב את ספרי הילדים הטובים ביותר בעולם . האישה השנייה הייתה הצלמת השבדית-יהודייה בשם אנה ריבקין-בריק שהיו לה יכולות של עין מתבוננת וחיבור מיידי לילדים ולעולמם,והאישה השלישית היא משלנו האחת והיחידה שתרגמה את הספרים לעברית - לאה גולדברג.
רק השילוש "הקדוש והמקודש" הזה יכול היה להפיק ספרים שכאלו שגם אחרי 50 שנה הריגוש לדפדף בו הוא גדול לאין קץ .

לגבי הסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"-,היה זה מסע חיפושים של הבמאית דבורית שרגל אחר הדמויות.
,האם הם חיים כיום? מה הם עושים? היכן הם גרים ? מה הזיכרונות שלהם מהצילומים והמפגשים עם ילדים מארצות אחרות כמו בסיפור של נוריקו-סאן היפנית שנפגשה עם אווה הבלודינית משבדיה .
הבמאית הצליחה לאתר את "אלה קרי -הילדה מלפלנד","דירק הילד מהולנד",אבל הכי קשה היה לאתר את "נוריקו-סאן הילדה מיפן" בטוקיו של היום. הסרט הוא מסע געגועים אל הילדים הללו של אז ,כיום שהם בני- 70 ,ולשוחח עימם על זיכרונותיהם אודות הצלמת ועל מקומות הצילומים ועל המפגשים עם ילדים אחרים מארצות אחרות רחוקות בעולם. {הטקסט נכתב בנפרד אח"כ ע"י אסטריד לינדגרן},הילדים-המבוגרים הכירו וזוכרים רק את הצלמת וכמובן את הספרים שפורסמו אח"כ.
אני קראתי שנוריקו -סאן מגיעה להקרנת הבכורה בסינמטק בת"א .

רק מי שהייתה ילדה בשנות ה-60 יכולה להתרגש כך מהספר ,זר לא יבין זאת וגם לא הדורות שנולדו אחר כך ובטח לא ילדינו ונכדינו.

לפעמיים יש דברים שעושים לי טוב בנשמה בימים אלה גם כשאני כבר "חמורה גדולה" והספר הזה הוא אחד מהם.

"מבחר סיפורי צ'כוב"- בקובץ הזה מכיל 7 סיפורים שונים, בסיפור הראשון מסופר על כינור שיגיע לרוטשילד מ יעקב, לאחר שמקסים ניקוליביץ' לא יכול לרפא אותו, סיפור שני על שמרטפית/משרתת עייפה שמוצאת דרך לחזור לישון, איש חברה עשיר שחי חיי נישואים עקרים מאהבה כלשהי ופוצח ברומן עם גברת נאה עם כלבלב, סיפור נוסף על קשיש החי בארווה ללא אמצעים שחבריו היחידים הם כלבה וסוס, סיפור על עובר אורח שפוגש שומר צעיר ומשכנעה (בעורמה) אותו להתלוות עליו למסע לילי , לסגירת חשבונות..., סיפור נוסף על מועקתו של יונה העגלוני (עם סוסתו המסורה) ששכל את בנו וסיפור אחרון – עודות מורה מכובד לספרות- ניקיטין שמשיג את כול חלומות נעוריו ללמד ספרות ולחיות באושר ובעושר, עד שמאס בכול מכול...

סיפו ראשון- "כינורו של רוטשילד":
יעקב מאטוויביץ' גבר בן ה-70 נשוי למארפה איואנובה שמתה ועושים לוויה, אך מה יעקב מאטוויביץ חולה בעצמו, באבל הוא מזניח את עצמו ונאלץ להיעזר ברופא הכפר מאקסים ניקולאייץ'. ארון המתים של מרפה עלה 2רובל ו40 קופיקות. הם היו נשואים 52 שנה, רוטשילד יהודי ארחי פכרי מנגן למחייתו , כך הוא ינגן בטקס הנישואים של אדון שאפובאלוב לבתו מזמינים את רוטשילד לנגן.
"החיים מביאים לאדם הפסדים. המות, לעומתם, מצמיח אך טוב" (..) "מה טעם בסדר מוזר זה שעלי אדמות, שחיים, הניתנים לאדם פעם אחת בלבד, חולפים עליו בלא כלום?!" (ע"מ 18).
בעוד יעקב מאטוויבץ'מהרהר במותו הוא מביא את כינורו ליהודון רוטשילד.

סיפור שני-לישון:
וארקה האומנת היא נערה עייפה בת 13 שצריכה לטפל בתינוק, בעוד האם פלאגיאה מאמירה בה – תוך כדי טיפול בתינוק לחמם מים רותחים במיחם, להגיש לאורחים תה, להסיק את התנור...
וארקה מוצאת דרך לחזור לישון ברצח טראגי של אחת הדמויות...

סיפור שלישי- "הגברת עם הכלבלב":
סיפור אהבתם של שתי זוגות נישואים, גבר בשם דמיטריי דמיטריץ' גורדוב ביאלטה , ואישה עם כלבלב וכובע ברט בשם אנה סרגייבנה . הם ביאלטה כעמור, שניהם בבית מלון, הוא עם אשתו שהפסיקה לעניין אותו והוא עולל נשים צעירות. יש לו שלושה ילדים גדולים (שתיים כבר בגימנסיה) ודמיטריי בן 40. שתיהם עוזבים את ילטה ותו-לו עד שדמיטריי נוסע בהפתעה גמורה לפגוש אותה בפטרבורג:
"שלום לך".
"היא הסתכלה בו והחווירה
(..)"כמה הבהלת אותי! אמרה, מתנשמת בכבדות. (..) כמעט ופרחה נשמתי . למה באת? למה?"
(..) אתה חייב לנסוע מכאן... המשיכה אנה סרגייבנה בלחש. אתה שומע, דמיטרי דמיטריץ' אבוא אליך למוסקבה" (ע"מ 43-42).
דמיטרי חי במוסקבה ואנה חייה בסנט פטרבורג. לאחר שהוא הפתיע אותה היא אומרת לבעלה שהיא צריכה ללכת לרופא מומחה בקשר ל'בעיות של נשים' במוסקבה.
האם סיפור אהבתם יתממש?

סיפור רביעי- "אוכלי לחם חסד":
מיכאיל פטרוב זוטוב בן ה-70 חי בארווה/ מחסן בעוני, חרפת רעב ועליבות אין סופית. יש לו כלבה רזה בשם ליסקה ובארווה יש סוס עלוב . משק הבית של מיכאיל לא יכול להאכיל גם את מיכאיל ואת ליסקה והסוס, אוכלי לחם החסד. הוא משלח אותם והם אבודים בלעדיו. בזכות אחיינית של ביתו מתכנן מיכאיל לקבל קצבת מחייה ומקום מגורים ראוי עבורו,אך מה- כאשר הוא עושה את הדרך לאותה אחיינית, עוקבים אחריו ליסקה והסוס. איגנאט הוא יצרן עורות, מן צער בעלי חיים, גרסת השטן...
מה יעלה בגורלם של אוכלי לחם החסד?
בסיפור אלגורי שבסופו של דבר החיות הם חברו הטוב ביותר של האדם.

סיפור חמישי- "מעשה אשר לא יעשה":
עובר אורח העובר בתחנת מיטרייב הוא לא אחר מאשר גובארייב (שתלה את עצמו בכנסיה וקברו אותו חי!). הוא עושה לשומר המסכן שהתלווה עליו כדי להראות לו את הדרך את המעשה שלא יעשה...
בסוף השומר מצטרף ל טימופי ומיטקה בלילה האפל בו מתרחש הסיפור, להיות עוד איזה שהוא שומר בלילה, על בית כברות
!!!ספוילר!!!
עד שגנבים בוזזים את הכנסיה

סיפור שישי- "מועקה":
העגלון יונה שוכל את בנו, וכול שנשאר לו זה עגלתו וסוסתו. ברחובות העיר נוסעים באים והולכים. בעוד הם עסוקים בחיי ההוללות הליליות שלהם, יונה מנסה לדבר אתם על אובדן בנו לאוזניים ערלות.
יונה מאכיל את סוסתו בתום הערב בו מתרחש הסיפור והוא מתחיל למלמל.

סיפור שביעי ואחרון- "המורה לספרות":
ניקיטין הוא מורה בן 26,בבית ספר ומתאהב באחת מן תלמידותיו-מאניוסיה , מבית משפחת שלסטוב. ואריה היא אחותה הבוגרת, עם הפה הגדול (שמרשה לעצמה להגיד אינסטינקטיבית כל העולה על רוחה), הרי היא יפה והחכמה בבית-משפחת שלסטוב.
ניקטין חולק את חייו בדירה מרווחת עם איפוליט איפוליטיץ', מורה נוסף, בבית שעולה לשנה אלפי רובלים שכירות. בעוד הגיבור ניקיטין הוא הלם נאה עולץ וספונטני, איפוליט רשמי ורציני כ'בול עץ'.
לאחר שניקיטין כותב למאניוסיה מכתב אהבה, באחד הנשפים של השלסטובים, מפנה מאניוסיה את ניקיטין לאביה- "אנא, אמור לי, בבקשה, לשם מה לך להתחתן כה מוקדם?". (ע"מ 83).
בהמשך הסיפור אחת הדמויות מחרפת את נפשה. ניקיטין זוכה באושר ועושר ובכלבה מושקה, כלבת ילדותה של אשתו ותלמידתו לשעבר מאניסיה, שנובחת אותו כשהיא ישנה במיתה של אשתו במקומו.

"הרי קיים עולם אחר...ולפתע תקפה אותו תשוקה לוהטת(..) לחיות באותו עולם אחר, כדי שיוכל לעמול שם בעצמו, אי שם בבית חרושת, או בית מלאכה גדול, לנאום מעל קתדרת- מרצים, ליצור, להוציא לאור, להרעיש עולמות, להתיגע לסבול...(ע"מ 93).

ניקיטין בשנות ה-20 לחייו הספיק להפוך למורה, להינשא ולחיות חיים מהוגנים, רק שבסוף הסיפור הוא מצטער על כך שהוא מרגיש כלוא ושהחמיץ את ייעודו, להיות עוד סתם מורה בבית-ספר ותו-לו.

"מבחר סיפורי צ'כוב"- מומלץ לחובבי אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב באשר הם. סיפורים טרגיים, מלנכוליים ועצובים שנקראים מהר ומהדהדים בתום הקריאה.

מה יש בספר הזה- "הנערים מרחוב פאל" או בתרגומו הקודם- "מחנים" שמצליח לגרום כיום, למעלה מ 100 שנים לאחר שנכתב לגרום לכ ו ל ם- ילדים ונוער, נשים וטף, צעירים וזקנים להזיל דמעה, ולעקוב בנפש עצורה אחר החיילים הקטנים הנלחמים על מגרש המשחקים שלהם, ארץ הנפלאות שעליה שווה להלחם וגם למות? איך קורה שאנחנו שונאים- ממרחק מאה שנה ואלפי שנות אור תרבותיות את האחים פסטור הבריונים? צוחקים על היריבים הנצחיים קולנאי וברבש, מתעבים את גרב ולא לגמרי סולחים לו, ומעריצים את בוקה ההגון והרגיש?
לפרנץ מולנר היה רספקט אמיתי לילדים. הוא לא מספר את סיפורו כמו מבוגר משועשע שבשבילו משחקי הילדים הם אחרי הכל משחקי ילדים. הוא מצליח להעלות אותנו על העץ בגן הבוטני החשוך, כשלמטה יושבת כנופית ילדים מפחידה ואכזרית- ואנחנו פוחדים! וכשמגיעים לסוף ולא הכל טוב, ולא הכל נגמר בטוב- הוא מספר לנו בשיא העדינות והכבוד- שהחיים הם לא סיפור ילדים ויש המון קרבות אבודים . ומה שאולי חשוב יותר- זה ללחום אותם בהגינות ובאומץ ומתוך חברות.

ואת כל ה"חינוך" הזה הוא מעניק לנו- בלי שורה אחת של הטפת מוסר או שעמום. מתוך סיפור שאי אפשר להניח מהיד, ואי אפשר- פשוט אין אפשרות כזו- לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. אמיתית- לא מסכרין ! רשימה על הספר אפשר למצוא בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido (פעם ביגון ופעם ברינה)

מדניאל עד דניאל : רשמי עיון והסתכלות של יהודי אמריקאי יליד רוסיה היושב עתה בישראל
מאת: אליהו בר-דניאל (ברמסון)
תרגום מכתב-יד אנגלי: י. בן-אליעזר
קרית טבעון : הוצאת המחבר, 1957
כריכה קשה, 301 עמודים.

"ספר זה נכתב בישראל. רוב תוכנו יסוב על כל שראיתי ונתנסיתי בו במדינה צעירה זו. בן 60 הייתי בעזבי את ארצות הברית כדי לנסוע לכאן לעבודה חלוצית ולשם התנסות בצורת-חיים חדשה".

תַּמְלִיל (טֵקְסְט) גב-הספר האוטוביוגרפי המיוחד הזה:
המחבר נולד ברוסיה הצארית. בנעוריו נמנה על אחת מתנועות המחתרת שפעלו נגד המשטר המדכא והשתתף במבצעיה הנועזים. הוא נאסר פעמים אחדות ובאחת הפעולות המסוכנות אף הועמד בצל פס"ד מוות. רק בדרך נס נחלץ ונמלט לארצות-הברית.
43 שנות-חייו בארה"ב משולבות בהתפתחותה של מדינה אדירה זו ומלאות פעלתנות ערה ורב-גונית. ראשיתן – עוני, רעב ועבודה מפרכת כסבל, עגלון, גורף-שלגים בחוצות ניו-יורק, וסופן – תעשיין נודע, סופר כלכלה ויועץ כספים מקובל.
מורשת-אבות ותורת נעורים מנעו מהמחבר מלמצוא את אושרו בהצלחתו החומרית בלבד ונפשו נתונה לסבל הזולת ולשאיפות של תיקון האדם והחברה. בחיפושיו אחרי תוכן לחייו, הוא נוטש את ארצות הברית, משאיר מאחוריו את עסקיו המסועפים ועולה ארצה. הקפיטאליסט בעל-העסקים הופך לחבר קיבוץ.
בספר מעלה המחבר פרשיות רבות-ענין מחייו ברוסיה ובארה"ב ומתרכז בעיקר בתיאור החיים הסוערים במדינת ישראל, על המיוחד שבהם ועל בעיותיהם הסבוכות. מחונן בעין חדה ומצוייד בנסיון-חיים רב, מנתח המחבר את חיינו המדיניים והכלכליים. תיאוריו הנרחבים את נסיונותיו בארץ ובקיבוץ בו הוא חי כשנתיים וחצי – חוט של הומור משוך עליהם ונימה של סלחנות מבצבצת מתוכם והביקורת החריפה שהוא מותח על כמה מנקודות-התורפה שבחיינו, כגון: חוסר הסובלנות ההדדית, הנטיה לפילוג, מכת הביורוקראטיה וכו', ניכרת בה אהבת הארץ ואהבת ישראל.
הספר חדור אמונה באדם. על-אף האכזבות ואבדן האמונה בהרבה מהעקרונות שהיו פעם מקודשים בעיניו, נשאר המחבר אותו הומניסטן של ימי נעוריו, ועינו הטובה צופה אל עתידה של מדינת ישראל ואל אושרם של תושביה.


התוכן
דברים בפתח. במחתרת. הורי ונעורי. כור ההיתוך האמריקאי. המאבק הפנימי. הצצה בעולם המחר. בזרמם של מאוויים מנוגדים. גאולה עצמית. תחיית האיסיים. בנתיבי כלכלתנו. בין ישראל לאמריקה. "אל אשר תלכי אלך". ויתרוצצו הבנים-הבונים. הנשמה הקיבוצית. יעילות ומדיניות. מעתה ועד 1965. הבעיה הערבית. גוני הקשת בישראל. "ניחוש" עתידות. שילוב האטום והפרד. בצלה של דעת הקהל. הקש וגב הגמל. קריאת המצפון. אחרית-דבר. חתימה.


מה אני אוהב בספר הזה, ולמה טרחתי כל-כך להקליד ממנו ולשתף?
1.כישרונות אנשים וחוויות חייהם הצבעוניים – מרתקים אותי.
2.אם זה אכן תרגום. המתרגם – אומן. איזו עושר שפה, אוצר מילים, וכתיבה. כישרון לא פחות מיוחד מכישרונו של המחבר לתאר את חייו, ולערוך אוצר כזה, בפחות מ- 300 עמודים.
3.התחברתי מאוד לעינו הביקורתית של המחבר (אוהב הספר) על הנעשה שם ופה, מתוך ראיית הטוב והרצון להיטיב לכלל; לחכמת החיים שלו, וניסיון חייו.
4.רוחו ונשמתו של המחבר ניכרים. היהודי הנודד, שהעבר, ההווה, והעתיד הם חוליות חיוניות בשרשרת חייו ומשפחתו. פרק מרתק בתולדות העם היהודי. תיעוד חשוב בתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל. "ספר זה יכול להיות גם ספר דברי ימיהם של אלפי בני-אדם אחרים" (מתוך "דברים שבפתח").
5.יש קטעים בספר שמעניין להיזכר שהספר נכתב לפני 1957, ולא בשנת 2022.
6.מוצא-חן בעיני שילובם של ציטוטים רלבנטיים ממקורות היהדות ומחכמת העמים.
7.כמהגר שחי שם, אהבתי במיוחד (אך לא רק) את הפרק על ניו יורק.


הלוואי שאמצא את הזמן להקליד ולפרסם בבלוג שלי את פרק "דברים בפתח", ולהוסיף פרטים נוספים לזכרו הטוב של המחבר (1889-1961).

ספר נוסף שכתב (228 עמודים): עד שיפוח היום : (סיפורים). טבעון 1960.

את הספר הזה פגשתי במקריות בספריה של בית הספר. היה זה יום רביעי, תכף היה אמור להתחיל שיעור פוליטיקה ובינתיים משום שהשיעור נמצא בחדר חקר,( שהוא גם חדר מחשבים וגם הספרייה של בית הספר), חיפשתי בספריה משהו טוב לקרוא. מבחינתי משהו טוב לקרוא צריך לענות על כמה תבחינים:
1. שתהיה לו משמעות שהיא מעבר לעלילה.
2. שכתיבתו תהיה משובחת.
3. שדרך הספר או הסיפור אפשר יהיה על אופיו של המחבר ואף על קורות חייו.
4. שרעיונותיו של המחבר יהיו מעניינים,(אפילו שעם חלקם לא אסכים).
כאשר נתקלתי בספר דקיק זה התחלתי לבחון אותו, משום מה שמו של צ'כוב היה זכור לי מאיפה שהוא. קולו של מאן דהוא החל להדהד לי בראש ולומר לי כי צ'כוב הוא בין הסופרים הטובים אך לא היה בידי להיזכר בשמו. לקחתי אותו מן המדף משתוקקת שיסתיים בית הספר ואוכל להתחיל לקרוא את הספר. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את שיעור פוליטיקה ואת בית הספר בכלל, העניין הוא שאני גם מאוד מאוד אוהבת ספרים וסיפורים ושירים וספרות בכללי עד כדי כך שבכול פעם שיוצא לי לפגוש בספר טוב איני יכולה לחכות עד שאסיים את עיסוקי ואפנה לספר זה זמן משל עצמו.
כאשר הגעתי אל ביתי נשכבתי על הספה בסלון, והתחלתי לקרוא. בהתחלת הספר הייתה מעין ביוגרפיה קצרצרה על צ'כוב, חשבתי שביוגרפיה היא סתם תעמולה לצ'כוב אך נוכחתי לדעת כי אכן זו תעמולה לצ'כוב אך במידה מסוימת צ'כוב ראוי לתעמולה זו. צ'כוב אמנם היה בסך הכול אדם אחד מני רבים שהייתה לו התשוקה לכתיבה, אך אף על פי זאת לצ'כוב הייתה כתיבה יוצאת דופן ואינו כתב הוא על אנשי המעמד הגבוה אלה על אנשי הנמוך, אלה אשר פחות ידועים לציבור הרחב , מבחינה זו הוא איש הנאורות.
לסיום אודה לאותו מאן דהוא אשר המליץ לי על צ'כוב ואמליץ לכול מי שקורא ביקורת זו לקרוא את ספריו של צ'כוב,
נונו

אני לא חובב מובהק של אוטוביוגרפיות, ולכן הספר הזה "התייבש" אצלי קצת עד שפתחתי אותו, אבל אז גיליתי שהוא מושך ומעניין (למעט ההקדמה על תולדות הסוציאליזם ברוסיה במאה ה-19... אפשר לדלג). כסניה זילברברג היא דמות מרתקת (ראו עליה בויקיפדיה). הספר מתחיל בילדותה ומכסה את נעוריה, ימיה כסטודנטית מהפכנית, וגלותה בסיביר. זו נגיעה בתהליך הסטורי שהייתה לו משמעות גדולה לעולם (הוביל להקמת ברית המועצות!) והייתה בו גם מעורבות לא-מעטה של יהודים. אבל הספר מתרכז באישי, וזה חינו.

תרגום: אריה חשביה, א. (דלדן) לבני.
סאטירות, חמוד וקליל.
יש בו מקבץ סיפורים נוסף
ששמו: סיפורים קרתניים
חלקן יבשות, חלקן בסדר וחלקן טובות.
נחמד.

מדבר על השקפות בדבר ההבדלים והפערים בין הגיהנום וגן העדן, איפה עדיף לחיות,
וגם על ההבדלים בין החיים לבין העולם הבא. על היריבות והמתח בין הנשים לגברים
בין התפתחות ומשפחתיות לבין הנאות, הוללות וחיים היוצאים מהמוסכמות.
הסופר לוקח אמיתות ומושגים ומנתץ אותם לרסיסים.
חכם, מתוחכם, שנון, לא שיגרתי, גורם לחשוב ולהרהר לא מעט ואפילו רבות.
ספרות במיטבה, יצירת מופת!!
הידד לברנרד:)
תירגום: א. שלונסקי (כפיים לאברהם).

מסתבר שאפשר לזכור ספר נוגע ללב שנקרא לפני עשורים.
נזכרתי בשמו כשמצאתי אותו תוך נבירה בערימת ספרים שהזדמנה לי וקראתי שוב.זכרתי סיטואציה אחת ואת הסוף.
זהו סיפור מאבקם של שתי קבוצות נערים בהונגריה-"הנערים מרחוב פאול" ו"החולצות האדומות" על מגרש משחקים שעבורם הוא הכל ('אותו מישור קטנטן המשתרע בין שני בתי חומה שלנפשם הילדותית היה סמל למרחביה ודרור,שלפני הצהריים היה ערבות אמריקה'...). שעבורם גולות וחפצים קטנים בכיס זה אוצר.
נערים המעודדים את עצמם וזה את זה בקריאות קרב "הויה-הופ"!הויה-הופ!"
הרבה כבוד הן למנהיגי הקבוצות- בוקה ופרנץ (אדוני הנשיא) והן למבוגרים ובכללם למורה בבית ספרם שלובש מעיל ונער קם לעזור לו ומילה שלו היא קדושה.עולם שנעלם ואיננו.
והבוז למי שנתפס בעיניהם כבוגד.
ובמיוחד דמותו של נמצ'ק קטן הגוף והאמיץ שבסיטואציה אחת עומד מול יריביו אדומי החולצות ומנהיגה מחליט להענישו בשל מעשיו. תגובתו האמיצה אחרי שנשא בעונשו גורמת למנהיג להורות "הצדיעו"! והם מניפים מעין חניתות מאולתרות מצופות נייר כסף בהצדעה לנער בן הקבוצה היריבה.
והסוף העצוב שבגיל 11 לערך גרם לי שברון לב הוא הגילוי שכל מלחמתם של הנערים על המגרש היתה לשווא וכשמתברר למנהיג 'נערי רחוב פאול' שמגרש חלומותיהם, חלקת אלוהים הקטנה שלהם מיועד לבנייה ונגזל מהם הוא פורץ בבכי מר ופשוט אי אפשר להישאר אדיש לצערו בשל כך ועוד התפתחות כואבת בסוף. קל להזיל דמעה. החיים כל כך לא הוגנים.
יפה ואנושי, מכמיר לב בכל גיל.
והסגנון המיוחד.

"זהו סיפורם של טירונים כושלים, שבאימוני פרך מייסרים נהפכים ל'זונות האקסלי', גדוד העילית בחטיבת הנחתים 6" (מתוך גב הספר).

"זעקת הקרב" הוא רומן מאת ליאון יוריס (הוצאת משרד הביטחון-זמורה ביתן, 1987) המתאר את קורותיו של גדוד בדיוני בחיל הנחתים האמריקני ("המארינס") במלחמת העולם השנייה. את ההשראה לרומן שאב יוריס משירותו שלו, שכן "הישר מספסל הלימודים התנדב לחיל הנחתים וכאלחוטן השתתף בקרבות המרים של גואדאלקאנאל וטאראווה" (מתוך גב הספר). בהקדמה לספר העיד על גאוותו שזכה "לשרת בחיל-הנחתים מזדקרת לעין כל אדם שיקרא את זעקת-הקרב" (עמוד 3).

גיבור הספר הוא מאק, סמל נחתים ותיק. לדבריו, "כשאני מביט לאחור וסוקר את שלושים השנים הללו, עולים בזכרוני אנשים ויחידות. אני משער, ששירתי בכחמישים יחידות ושהיו כמאה אנשים שקראתי להם "המפקד". אבל, מוזר הדבר, בין כולם רק אחד היה בעיני מפקדי באמת ורק על יחידה אחת אני חושב כעל היחידה שלי. האיש הוא סאם האקסלי והיחידה היא הגדוד שהוא פיקד עליו במלחמת-העולם השניה – זונות האקסלי"(עמודים 7-8). מאק הוא מפקד כיתת האלחוט (קשר) של הגדוד השני שבחטיבת הנחתים השישית ("השישית המטונפת" כפי שמכנה אותה יוריס בספרו) ומתוקף כך מצוי, יחד עם אנשיו, צמוד למג"ד, האקסלי. אנשיו באים מרקע מגוון ובהם נער "כל-אמריקאי", אינדיאני הבא משמורה, והיספאני עני מסן אנטוניו.

"איני מקל ראש בשום אדם הנושא נשק במלחמה, יהיו מדיו אשר יהיו. אבל במלחמה זו נפל בחלקנו הג'וב הקשה ביותר. כמה פעמים במלחמת-העולם השניה נדרשו כוחות אמריקניים, מלבד הנחתים, להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ-הלב, להעבירם את קו-ההסתערות? רק מקרה אחד ויחיד זכור לי מחזית אחרת: קרב באסטון" (עמוד 9). ואכן, רק בקרב זה, בו לחמו צנחני הדיוויזייה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית בקרב נואש, ביחסי כוחות שנטו לטובת הגרמנים ביחס של תשע אוגדות שריון כנגד דיוויזייה מוטס אחת, דמו יחסי הכוחות לאלו שבהם לחמו לעתים (לא תמיד) הנחתים באוקיאנוס השקט.

יוריס מתאר יפה יפה כיצד מגבש האקסלי את גדודו, מחשל את רוחו ואת כושרו שלו לכדי מסגרת לוחמת ומוביל אותו בלחימה באיים כנגד מערכי האויב המבוצרים. "הג'ונגל נותר שסוע לקרעים אחר ההרעשה. המקלעים חדלו לירות. רק פצצות המרגמות הוסיפו לנחות בנפץ אדיר. מפקד פלוגה-ז', האקדח ביד ימינו, הרים את ידו השמאלית אל פיו והורה לעבר הערוץ למטה. "אחרי! זונות – כאן למעלה אף פעם לא תקבלו את לב-הארגמן. אחרי!"
לאורך גב הרכס התרוממו זונות-האקסלי, ורוביהם במצב הכן. היפאנים הגיבו באש מרושעת.
גלשנו כזרם מן הרכס, רובינו יורים בשצף ופיותינו משמיעים צווחות מקפיאות-דם ושאגות אימים. ההתקפה היתה בעיצומה והצווחות החרישו את האוזניים בעת שצלחנו את הנחל וחדרנו את תוך הג'ונגל" (עמוד 297).

הספר הפך לקלסיקה של ספרות המלחמה. רבים ממפקדי ולוחמי צה"ל במיטב היחידות הלוחמות קראו אותו ומצאו אותו מעורר השראה. מרדכי גור, לימים הרמטכ"ל העשירי, כתב בספרו כי "הדמות המרכזית בספר זה היא של מפקד המביא את חייליו כמעט לידי טירוף. האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות, המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו.
ואמנם, המערכה הראשונה שלתוכה הוטל הגדוד הוכיחה עד כמה צדק. אויב יפאני עיקש אכזר ותוקפן, נוסף על תנאי שטח ולחימה קשים ביותר, קידמו את הנחתים. וכאן הסתבר, כי האימונים, התנאים הקשים והיחס הקשוח אל החיילים הצדיקו את עצמם. בדיעבד הבינו זאת מפקדים וחיילים כאחד" (מתוך הספר "פלוגה ד'" מאת מוטה גור, מערכות, 1977, עמוד 33). הספר שימש כמוקד השראה בעבור גור כמפקד פלוגה בצנחנים ובעבור מפקדי המשנה שלו בתקופת פעולות התגמול.

יוריס יודע לספר סיפור האוחז בקורא ולא מרפה. קראתי את הספר מספר פעמים: בטרם הצבא, במהלך השירות בצנחנים ולאחר השחרור. בכל פעם מצאתי את הקריאה בו מפעימה ומהנה. גם מלאכת תרגום הספר, שנעשתה בידי מרדכי ברקאי עשוי כהלכה. ספר אודות נערים המוטחים אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצים להתבגר, להתמודד ולנצח. כתוב טוב, מותח ושובה לב. מומלץ בחום!!!

בתקופה הזאת של השנה אני תמיד מרגיש אי נוחות מסוימת לקרוא ספרים סתם. אפילו ספרים טובים, שבמשך כל השנה אני מסוגל לקרוא אותם שוב ושוב, נדמים לי בתקופה הזאת ארציים מדי.
<I>כי גם שם יש אנשים,
אבל אנשים בלי שמיים
כי גם שם יש ספרים,
אבל ספרים בלי שמיים
כי גם שם יש מחשבות,
אבל מחשבות בלי שמיים
כי גם שם יש רגשות,
אבל רגשות בלי שמיים.
השם יצילנו מן האימה הזאת
כי אפילו ממעמקים קראתיך אי אפשר לצעוק שם...</I>
(זלדה)

בדרך כלל עוד לפני אלול אני מרגיש את הצביטה הזאת. אני מחזיר לספרייה את הספרים שאצלי, ולא לוקח שום דבר. ואז אני חוזר הביתה ואוסף אותם אחד אחד, כל אחד מהמדף שבו הוא ממתין לי כל השנה:
את הספרים של אלול - תשרֵי;
הספרים של סליחות לפנות בוקר, כשהרחוב עוד ריק ורק אנשים בטליתות פוסעים בו,
ואוויר הבוקר עוד טהור וצלול, ונדמה שיש תקווה;
הספרים של שבת שובה;
הספרים של אבינו מלכנו;
הספרים של וּנְתַנֶּה תֹּקֶף;
ספרים של תשובה,
של טהרה,
של תיקון.
ספרים שאפילו שמם מעיד עליהם שהם מעולם אחר.
בעולם שלי הרחוק כל כך משלהם, הם מזכירים לי שאפשר, שמוקדם להתייאש, שלעולם לא מאוחר לשוב.

כעפעפי שחר. חיים גראביצר. למעלה מן השמש. עולמות טמירים.

הם לא ספרי מוסר ולא ספרי לימוד. הם ספרי קריאה לכאורה, אבל הם אחרים.
אין בהם כמעט עלילה. יש בהם הרבה נשמה.
יש בהם חיבוטי נפש שרחוקים ממך ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ובכל זאת עונה להם בתוכך איזה הד.
יש בהם שאיפה אל למעלה מן השמש, אל עולמות טמירים, אל התעלות פנימית.
אולי עוד לא הייתי שם, אבל אני כל כך רוצה להיות.

ומי כמוני יודע, איפה אני ואיפה הם;
אבל בחודשים האלה, על ההבטחה הגלומה בהם, לשבריר שנייה אני יכול לערוג לשם -
לווילנה של הגאון שאפילו סמטאותיה, כך אמרו, מלחשות דברי תורה,
לישיבות המוסר וניגונן החרישי,
ללהט הנפשי של התוועדויות חב"ד,
לנקיות הדעת ולפשטות של ירושלים.

ולא רק אליהם.
גם לתפילתן התמימה היפה של אחיותיי הקטנות, בלי להבין בלי לחשוב, אבל בכוונת הלב, זו שאובדת עם תום הילדות ואחר כך נקנית שוב רק בעמל;
לחשבון הנפש של אבא שלי, לכנות המוחלטת שבה הוא יושב מדי ערב וממלא דפי דפדפת ברישומים כחולים נקיים;
לטוב הלב הטבעי של כל כך הרבה אנשים שפגשתי;
לכל האנשים, לכל הרגעים שמתעלים מעל הארציוּת הזאת,
שמצליחים לגעת, ולו לרגע, בשמיים.
החכם מכל אדם שאל בקֹהלת, מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּמֶש;
בישיבות המוסר נהגו לשיר, בלחן שאין מתאים ממנו,
<I>תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון.</I>
בספרים האלה, בתקופה הזאת אני תמיד מתגעגע לרגעים שבהם אני מאמין באמונה שלמה באדם, באנושות וביכולת התיקון.

'עולמות טמירים' אכן מתאר עולמות נסתרים מאיתנו, עולמות שונים כל כך.
למען האמת, בקריאה ראשונה חשבתי שהוא ציני. אף אחד לא כותב כך, בהערצה מתמסרת, באמונה שלמה, בצדקנות כמעט; נדיר לפגוש נאומים מן הסוג הנפוץ בספר, שלא מתלווה אליהם גלגול עיניים.
לקח לי זמן להבין שציניות אין כאן. רק תמימות מופלגת שאזלה כבר מן השוק.
ועוד יותר זמן לקח לי להתקלף מהציניות שלי עצמי, ולחפש את התמימות הנושנה במקום שבו קברתי אותה לפני שנים.

גיבורו של 'עולמות טמירים' הוא הגאון מווילנה, רבי אליהו.
אני גדלתי על הסדרה 'בדרכי רבותינו', שאחד מגיבוריה - ומכאן, אחד מגיבורי ילדותי - היה הגאון;
כבר בכיתה א', הסידור הראשון שלי היה בנוסח הגר"א;
הרב של אבא שלי הוא תלמידו של תלמידו של תלמידו של ראש ישיבת וולוז'ין, הישיבה שייסד תלמידו של הגר"א;
עליות תלמידי הגר"א, ובכלל משנתו בנושא ארץ ישראל הן במידה רבה בסיס לציונות שלי;
את פירושיו לתנ"ך למדתי לא פעם ולא פעמיים;
באמת, קשה היה לחדש לי משהו על הגאון מווילנה.
ואף על פי כן גרם לי הספר הזה התקשרות אחרת לגמרי אל האיש הגדול הזה.
וכשהגעתי לסוף הספר והגאון עצם את עיניו, בעיניי שלי היו דמעות.

אולי זה החודש, אולי זה הספר, והייתי רוצה להאמין שאולי אולי זה גם אני; שגם אני השתניתי קצת, עוד קצת, שינוי שמקרב אותי במעט אל העולמות הטמירים ההם, שאחת לשנה נפתחים בפניי, ונסגרים.
<I>יום זה זכות לבני ירושלים
בו שערי רחמים אני פותח.</I>