הספר הוא סיפור האישי של שמעון רימובסקי, שעובד לספר על ידי העיתונאית אלה ברקת. אני אתמצת ממה שמופיע על עטיפת הספר: שמעון רימובסקי "לובה ז'יד" הוא "הפרפר היהודי" (פרפר - אסיר שבורח שוב ושוב), שעבר 29 שנים במחנות עונשין ובבתי סוהר סובייטים, בתקופת סטלין. בשנת 1927 נאסרו הוא והוריו בשל "אי הבנה מצערת". האב הוצא להורג ביריה ולובה בו ה-17 הופרד מאמו ונשלח למחנה כפיה. אלפי אסירים הכירו את דמותו הססגונית במחנות הפזורים מדרום ברית-המועצות ועד (ובעיקר) הצפון הקר. כוחו הפיזי ואומץ ליבו הצילו לא פעם את חייו. הוא היה יהודי גאה ותמיד עמד לצד האסירים. פעמים רבות ברח. הוא עבר סבל וקשיים שקשה לתאר עד ששוחרר, בחנינות הגדולות שבאו אחרי מות סטלין.
לספר יש שני פנים: מצד אחד, תיאור מקרוב של עולם אלים ואכזר, שלתוכו נפלו מיליונים מאזרחי ברית המועצות, משהו שלרובנו בארץ יש רק מושג קלוש עליו. מצד שני, סיפור אישי של שרידה כנגד כל הסיכויים, התפתחות אישית ושאיפה לחיים.

האתולוג (חוקר התנהגות) קונרד לורנץ חוקר בספר זה את תופעת התוקפנות בין פרטים או קבוצות מאותו מין (לא מדובר על טורף ונטרף). בצורה שיטתית, כאשר הוא מתרכז תחילה בתצפיות בדגים ואחר כך באווזים, הוא מנסה לתת הסברים אבולוציוניים לתופעה ואחר כך גם למנגנונים השונים שפועלים נגדה, ומאפשרים לבעלי חיים לחיות בשלום זה עם זה. המטרה שלו היא להסיק מסקנות גם על האדם - וזאת על בסיס ההנחה שלאדם יש מורשת אבולוציונית כמו לכל בעל חיים אחר ושצריך להבין אותה אם רוצים להבין את התנהגותו. לדעתי, התזה שלו חשובה והחלק האחרון שווה את הקושי לצלוח את החלקים הראשונים שהם קצת ארוכים ומייגעים. חסרונו העיקרי של הספר בהוצאה העברית מ-1970 הוא התרגום שלו לעברית, שמאד לא אהבתי. בעיני הוא הופך את הקריאה לקשה ובלתי מהנה לעומת מה שהיה יכול להיות אילו היה מתורגם בעברית שוטפת וטבעית. היה ראוי שיצא בתרגום חדש.

סיפורים מילדותו של המחבר בעיירה יהודית באוקראינה, במבט חצי-נוסטלגי חצי-מחויך. ימצא חן בעיני אוהבי הז'אנר (שלום עליכם וכו')

ספר מתיש. כתוב מספיק טוב כדי שאסתקרן לראות את הסוף, ולכן לא הנחתי אותו מהיד באמצע (דבר שאני בכלל כמעט לא עושה עם ספרים), אבל נאנחתי לרווחה כשהיגעתי לסוף.

כותרת המשנה של הספר היא "בשולי המקרא והאגדה". בספרה 15 שירים המתייחסים לדמויות נשים מהמקרא (בת-יפתח, לאה, דבורה...) או מהאגדה (לילית, אשתו הצדקת של ר' שמעון בן שטח). זו שירה ציורית, קלה לעיכול, ואולי מתאימה במיוחד לתלמידים - כמיזוג של קריאה ספרותית עם לימוד המקורות. היא מייצגת מצד אחד את האופן שבו התרבות הצעירה בארץ התחברה לתנ"ך ולמקורות היהודיים, ומצד שני את העניין שהיה לנשים הכותבות בדור טרום-המדינה להאיר דווקא את הפן הנשי במקורות.
חלק מהשירים (היפים יותר לדעתי, כקורא בוגר) מדגישים את הרגשות של אותן נשים, שהתנ"ך מתאר רק את מעשיהן.