שנת 1952 בספרים

רומנטיקן ללא תקנה אני, הספר הזה מכיל כל מה שאני מחפש, סיפור שנכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, סופר שנחשב למוערך בזמנו וטרם קראתי מספריו, ספר שנקרא "אהבה", מתכון בטוח להצלחה :)

הספר מכיל את הרומן "אהבה" כ-200ע"מ, ואת הסיפור הקצר "ננו" המכיל כ-30ע"מ.
א.קבק נולד בבלארוס ב-1881, אביו היה רב והוא למד בחדר. עוד בהיותו נער עבר לאודסה והצטרף ל"השכלה" שהייתה במלוא תפארתה באודסה.בשנת 1911 עלה ארצה ועסק בהוראה בגמנסיה הרצליה בת"א, לאחר מספר שנים השתקע בירושלים. בזמנו נחשב לאחד המספרים הפופולריים ביותר בספרות העברית, היום נשכח לחלוטין וספריו לא הודפסו מחדש במשך זמן רב.

הוא כותב בעברית משובחת, יחסית קלה להבנה (אם משווים לעגנון), הסצנות שהוא בונה בסיפור פשוטות יחסית, אין הרבה דמויות בסיפור מה שמפשט את הקריאה.

העלילה מתרחשת בז'נבה של תחילת המאה ה-20. הדמויות המרכזיות זוכות לניתוח עצמי מעמיק יחסית, אך עיקר הסיפור הוא על הקשרים בין הדמויות ובסיפור "אהבה" על המתח המיני ועל האהבה ביחסים בין כל הדמויות.

הגברת קריינין אלמנה בשנות השלושים המאוחרות שלה ולה בן נער צעיר בשם סטאש. פוליה זינגר היא נערה צעירה וסטודנטית בז'נבה. מר מרטוב, רווק בשנות הארבעים לחייו. שלשת הדמויות הללו והיחסים ביניהם הם לב הסיפור, בין מרטוב לגברת קריינין יש יחסי אהבה אפלטוניים שמחפשים להפוך למוחשיים יותר, שניהם מאוד מאופקים ולא נותנים ביטוי חזש לרגשותיהם ולכן היחסים בניהם לא מתקדמים וזאת למרות ששניהם מעוניינים בכך. פולה זינגר היא נערה צעירה אותה מרטוב מכיר מגיל צעיר ופוגש אותה בז'נבה לאחר שלא ראה אותה הרבה שנים. מרטוב הכיר את פולה כשהייתה ילדה צעירה והיא נהגה לשבת עליו ולשחק איתו שעות רבות. כעת היא נערה בוגרת ובין השניים מתחדש הקשר כשיש מתח מיני באוויר בניהם, גם כאן הקשר נשאר די אפלטוני, אך הגברת קריינין מרגישה מאויימת מצד פולה וגם פולה מצידה למרות שיש לה בן זוג (מר כהן)מרגישה מאויימת מצד הגברת קריינין. משולש האהבה הזה הולך ומתפתח לאורך הסיפור כשמספר דמויות רקע נוספות מציגות עצמן, ככון מר כהן, איש עסקים אמיד שמעוניין לזכות בליבה של פולה וד"ר דינזון הקשיש שמפלרטט עם כולם.

תחכמוני - יהודה אלחריזי


יהודה בן שלמה אלחריזי, סופר, משורר, מתרגם ואיש מסעות שחי בימי הביניים בין השנים 1165-1225.
אלחריזי נולד בטולדו הנוצרית, כ-80 שנה לאחר כיבושה מידי האיסלאם וחי אחרי תקופת תור הזהב של אנשי רוחה היהודים. בצעירותו למד מקרא, תלמוד, בלשנות ורפואה. יצירתו מתחלקת לשלוש: תרגומיו, שירתו והמקאמות אותן חיבר.
בתרגומיו אפשר למצוא את מורה נבוכים של הרמב"ם אותו תרגם לשפה העברית. עבודה זו גרמה לסכסוך בינו ובין מתרגם אחר בן תקופתו, שמואל אבן תיבון, שגם תרגם את יצירתו הפילוסופית של הרמב"ם, דבר שגרם לתחרות ואיבה.

סוגה נוספת שמאוד דיברה אל אלחריזי הייתה המקאמה- יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. המקאמות היו נפוצות מאוד בספרות בערבית של ימי הביניים ומשם השתרשו גם בקהילות היהודיות.
הראשון שפיתח את סוגת המקאמות היה אחמד בן אל-חוסיין בן יחיא בן סעיד בן בשר אבו אל-פצ'ל אל-המד'אני, משורר פרסי שחי בין 969–1008. את הסוגה הזו פיתח לדרגת שיא אבו מוחמד אל-קאסם בן עלי בן מוחמד בן עות'מאן אל-חרירי אל-בסירי אלחראמי, יליד בצרה שחי בין 1054-1122. אלחריזי מאוד הושפע מסגנונו של אלחרירי והעריץ אותו. אחת מעבודותיו הגדולות ביותר הינה 'מחברות איתיאל' שמהוות את תרגום המקאמות של אלחרירי לעברית צחה. את התרגום המופתי הזה ניתן לקרוא עד היום.

על שירתו של אלחריזי לא ארחיב, ואדלג למקאמות המקוריות שלו. במסעו הראשון נדד אלחריזי למחוזות פרובנס בצרפת. מסעו השני היה לאזור ארץ ישראל. הוא עבר באלכסנדריה, קהיר, עזה, ירושלים, עכו, צפת, דמשק, בצרה, בגדד ועוד רבים כשהוא נפגש עם הקהילות החיות במקום ומתקשר בעיקר ליהודיות שבהן. התיאורים של אותם מקומות מתוארים ביצירתו המונומנטלית 'תחכמוני'. יצירה מקורית אותה הוא כתב בלשון עמו- עברית. אחת הקהילות איתם הוא נכנס לדין ודברים היא הכותים (העדה השומרונית) איתם הוא מתווכח על אמונה. ובעוד הוא מצודד בתפיסה היהודית שכוללת את ביאורי המשנה והתלמוד, הם מצדדים בתנ"ך ללא כל הפירושים. מרתק לראות איך שום דבר לא השתנה כשתפיסות דתיות מתנגשות זו בזו. שפתו של אלחריזי היא טוהר המורכב מוירטואוזיות, עושר וידע המכיל פסוקים תנ"כיים שלא פעם הוא משנה את משמעותם ב-180 מעלות מכוונתם המקורית לצורך תוכן סיפורו. בחלק מהמקאמות של אלחריזי יש קללות ועלבונות, דברים בעלי משמעות כל כך חריפה ופוגעת שהחתימו אישים מסויימים שהוא פגש לדראון עולם, ועם זאת, שפת הביבים הזו שנפרשת על פני עמודים שלמים, נכתבת בספרות כל כך גבוהה שאין וכנראה שגם לעולם לא יהיה לה מתחרה. באחת מהמקאמות הוא כותב שיר המפאר את מי שנכתב עבורו, אך אם קוראים את השיר מהסוף להתחלה זה שיר המקלל ומכפיש את אותו אדם. איני יודע איזה כישרון גאוני צריך כדי לכתוב דברים כאלו, הספר כולו השאיר אותי מסוחרר.
קריאתו נתפרשה על פרק זמן דיי ארוך הן מפאת גודלו (600 עמודי ספר + 100 עמודי ביאורים ואיזכורים) והן מעצם ההתמודדות עם השפה המליצית וגדושת העושר.

ליהודה אלחריזי יש מקום מיוחד בליבי בכל הקשור לעולמי הספרותי. אני מרשה לעצמי לחשוף קטע מחלופת מכתבים פרטית שנעשתה ביני לבין קוראת אחרת באתר שתסביר למה כוונתי:

"את האהבה שלי לספרות אני חב למקאמות של ימי הביניים. ובייחוד ל'נישואי כלה כעורה' של יהודה אלחריזי. כילד ונער ספרות לא עניינה אותי. הייתי הגרוע שבתלמידים, עד כדי כך גרוע שאף תיכון בעירי לא הסכים לקבלני. ביקשו מהורי שירשמו אותו לבית ספר מקצועי או פנימיה. לאחר מאבק נואש של הורי התקבלתי לתיכון הגרוע ביותר בקצה השני של העיר. שם שובצתי למגמה הגרועה ביותר- 'מנהל ורכש'. באותה כיתה התאספו בני הנוער הבעייתיים מכל רחבי העיר כדי שתהייה לנו מסגרת בבוקר ולא נסתובב ברחובות ומשם לפשע. הרגשתי מושפל להשתייך לשם. תמיד היו חברי הטובים ביותר התלמידים הטובים ביותר. החלטתי שאני עובר משם ויהי מה. לא היה קשה להוציא ציונים טובים שם, ובסוף השנה העבירו אותי למגמה הומנית ספרותית. בלימודי 5 יחידות ספרות נגענו במקאמות ובשירת ימי הביניים. אני זוכר שהקראנו את 'נישואי כלה כעורה' המספר על בחור שמשכנעים לחתנו עם איילת אהבים, בחורה יפייפה מבית טוב עם ממון ומבקום זה הוא מוצא עצמו מרומה ונשוי לזקנה בלה ומרוששת. רצף הקללות החריפות בשפה פיוטית וגבוהה מאין כמוה הדהימו אותי. התחלתי לצחוק בקול רם, בהיסטריה מבלי יכולת להחניק את פרץ ההתפעמות שאחזה בי כשדמעות זולגות באושר מעיני. הסתכלו עלי כמו על אידיוט, אפילו המורה לא הבינה שהאקסטזה ששינתה באותו רגע את עולמי לעד נובעת מהטקסט הכתוב. זו פסגת הספרות העברית לטעמי."

השיחה זהו גרמה לי לחזור ולחפש את יצירתו של אלחריזי, והיא השלימה לי עוד חלק משמעותי בתצרף האדיר של יצירות חולין בעברית לפני מהפכתו של אליעזר בן יהודה.

לסיכום, פסגה ספרותית למטיבי לכת.

"תמליץ לי על ספר" ביקשתי מהמוכר בחנות היד שנייה.
"איזה סגנון אתה אוהב?" הוא ענה.
"לאחרונה קראתי הרבה ש"י עגנון וקצת שלום עליכם ונהניתי, אז אולי בסגנון"
המוכר המליץ לי על כמה ספרים, חלקם נראו לי נחמדים, חלקם סבירים, אבל לא התלהבתי.

כך ישבתי בחנות המאובקת, מלאת הריח המתוק-יבש של ספרים עבי כרס מעלי עובש, עולה על הסולם ומחפש ספרים מעניינים.
רציתי לקרוא משהו שלא ממש הכרתי, משהו שלא ממש מכירים. משהו ישן וטוב.
ובתוך שלל הספרים הישנים והחדשים, המרופטים והיפים, מצאתי ספרון דקיק, בעל עמודים ישנים, אבל טומן בחובו אוצר.
"את זה אני רוצה" אמרתי למוכר.
"דבורה בארון? יפה, אתה תהנה" הוא אמר.

יצאתי מהחנות שמח וטוב לב, מפנה לי זמן בתכנוני לקרוא ספר. קשה בימינו למצוא זמן למותרות כאלו.
**
והתחלתי לקרוא. ופתאום אני מגלה שהזמן עובר מבלי שאני מרגיש, ואני הולך ומתקרב בצעדי ענק לסיום הסיפור הראשון.
דרך קוצים קוראים לו. והגוף שלי מתכווץ בשל התיאורים המדויקים של דבורה בארון, שבעצמה חוותה סבל מהו. מי יודע, אולי זה סיפור חייה שלה מזווית אחרת. סיפור על איבה חברתית בשל מגבלה, או סטיגמות חסרות בסיס. סיפור על אהבה למרות הכל, דרך קוצים סוגה בשושנים. וכמו בשעת הצער של מושה, הגיבורה: ילדותה, יתמותה, ואח"כ מות בנה הראשון באין יכולת לטפל בו, לקיחת בנה השני בעל כורחה ממנה, ומותו של בעלה, שהשתתפתי איתה בצער מרחוק, ליבי התרחב בשעות השמחה המעטות של חייה, בסיום האופטימי, המרגש הזה.
"זה סיפור טוב, אמרתי לעצמי"
**
המשכתי את הסיפור השני. נחמד. מספר עמודים קצר, שכולל בתוכו הרבה צער על אותם "גרושות" שנגרשו מבעליהם, אבל הוא עדיין, בעל כורחם,נשאר בליבם.
**
לעת עתה, אמרתי, נקרא את לעת עתה.
זה ספר על תקופה שלא הכרתי, הגירוש של "המהגרים" בארץ למצרים ביום חמישי השחור ב1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה.
קשה לי לסכם את כל הספר, הקשרים בו מרובים. תיאור מדויק של תקופת ההתבגרות, מעניין מאוד לראות את המתבגרים של 1914, לא השתנה הרבה:)
ואהבה, אהבה שלא התממשה. סיפור על בחורה שנפלה שלל לעוד בחור, ששבר את ליבה, בזמן שאחד אחר, אהב אותה אהבת נפש,
ואילו רק ידעה, אילו רק ידעה. ודבורה בארון מתארת סיפור פשוט כ"כ, אולי לא מעניין לגמרי, בצורה מרתקת ממש.
הכיסופים לארץ ישראל, למרות הירידה למצרים. אהבת ישראל ששררה בין הגיבורים בסיפור, הרצון לעזור למגורשים, הרצון להתעדכן בכל פרט שהתחדש בא"י. הם ידעו שזה זמני, אבל לא ידעו כמה זמני. ואני קורא את סיפור חייהם, סיפור קטן לכאורה,
ואני מתמלא גאווה על הכיסופים התמידיים האלו לעלות לארץ.
אפשר לכתוב עליו עוד הרבה, סיפור קצר יחסית, אבל מעניין מאוד.
**
אז הייתה לי בחירה טובה, מסתבר:)

אמנם הספר תורגם בשנת 1952 אבל גם אז הייתה עברית תקנית ומודרנית. התרגום הוא מתחת לכל
ביקורת! אין עקביות בכתיב חסר ומלא, וההדפסה מלאה בשגיאות צורמניות. משפטים לא בנויים
כהלכה. נעשה עוול לסטפן צווייג !

טאראס בולבה ניקולאי גוגול מרוסית זאב נמירי. ציורים של גרסימוב. 130 עמודים רומנטיים-מלחמתיים על הקוזאקים נגד הפולנים. סיפור נפלא, מלא עוצמה ולא נשכח ובמרכזו סיפור האהבה נוסח רומאיו ויוליה . בנו של טאראס עם בתו של רוזן פולני. ראה סרט לא רע עם יול ברינר, קריסטין קאופמן וטוני קרטיס. שני האחרונים התאהבו קשות האחד בשני.
ניקולאי גוגול:1809-1852/סופר ומחזאי רוסי. שאיפותיו המוקדמות להיות למשורר ולשחקן ולהגר לארה"ב עלו בתוהו. אולם שני כרכי סיפוריו המבוססים על ילדותו באוקראינה הקנו לו את הערכתם של פושקין וסופרים חשובים אחרים. כדי להימלט מן המחלוקת שעורר מחזהו הסאטירי 'רביזור'-1836, נסע לרומא, ושם כתב את יצירתו הנודעת ביותר 'נשמות מתות' 1842. תיאור גרוטסקי של הפיאודליזם הרוסי . בשנותיו האחרונות סבל מדכאון ודבק בדת.

רומן מופתי של חתן פרס נובל הצרפתי רוז'ה מרטין דה גאר, יצא במספר מהדורות בהוצאת ספרית פועלים בשנים 1948-52.
לרומן 8 חלקים שהופיעו בחמישה כרכים. לא קל להשיג את כולם, אבל אפשר לצרף את הכרכים ממהדורות שונות.
מדובר בסיפור תקופתי על משפחה צרפתית בשנים 1906-1918. תאורים מרתקים של חיי הלילה בפריס בתחילת המאה, שינוי הערכים במעבר הדורות בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה - קתולים, סוציאליסטים, בורגנות ובוהמה. אב סמכותי ושני בנים שונים זה מזה ומערכת היחסים ביניהם ועם הסובבים אותם. ישנם פרקים מופתיים כמו ליל הניתוח (אחד האחים רופא), מות האב ובהלת הימים שלפני פרוץ מלחמת העולם. רוב הרומן מתרחש עד אוגוסט 1914 וחלקו האחרון ב- 1918, כך שזה אינו ספר על המלחמה עצמה אלא על מה שנקרא "הדור האבוד". התרגום קצת מיושן אך לטעמי אינו פוגע בחווית הקריאה. ראוי שיצא תרגום חדש לספר מופת של הספרות הצרפתית.

הגבול האחרון לפני שנים קרה הדבר, וכאילו קרה היום. שבט נרדף ומזה רעב יצא ללחום על חרותו וכבודו, על לחמו והמשך קיומו. היסטוריה אמריקנית. 280 עמודים

https://wp.me/p4kTCp-68G

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(פורסם במקור בכתב העת "בין המערכות", מרץ 2021)

נדהמתי השבוע כשהבנתי שרומן תמים זה, לכאורה, מסתיר בתוכו כל כך הרבה גזענות של האמריקאים כלפי זרים. מה שלא הבנתי כשקראתי לפני הרבה שנים, בגיל 14 בערך. אז כאבתי את כאבה של האם שנאלצה להיפרד מבעלה. שמחתי בשמחתו של הבן על שמצא אהבה אמתית, וממש לא התייחסתי לסבא ששכב במיטה, ובעצם חיכה למותו. חושבת שקצת קשה בגיל 14 להזדהות עם זקן בסוף ימיו.
הגעתי לספר הזה שוב אחרי שחיפשתי ספר אחר, והבנתי שמהספר הזה אני בקושי זוכרת משהו. הספר פותח בתלונה של האם על הסבא שהכל בגללו. כי הוא התחיל את הבעיה. לא כל ברורה בהתחלה מה אשמתו, אך די מהר מתברר שהוא נאשם על שאהב אישה סינית, בסין, נישא לה, ובהמשך נולד בנם. עם אותו בן, סיני למחצה התחתנה האם, ולזוג נולד ילד, רבע סיני. המשפחה כולה חיה באושר בסין, אלא שהמהפכה הסינית טרפה את הקלפים, והאישה החליטה לחזור לארצות הברית עם הילד, כשהזקן האמריקאי חוזר איתם. הבעל/האב החליט מרצונו להישאר בסין כי איפשרו לו להמשיך ללמד שם באוניברסיטה, והוא רוצה, איכשהו, להיות 'הקול השפוי'.
חליפת המכתבים בין הבעל לאישה מראה עד כמה השניים הולכים ומתרחקים זה מזה, בעיקר אחרי שהבעל לוקח לו אישה שניה, כביכול לצורך עבודות הבית, אבל ברור שלא רק. וכך נשארת האישה עם הבן והסב. לסב היא דואגת פיסית, אבל יחסי הבן עם נערות הם אלה שמטרידים אותה מאוד, ולמה? כי היא פוחדת שבכל פעם שיתקשר רגשית לאחת הבנות, ומשפחתה תגלה שהוא רבע סיני - הם ינדו אותו. וזה אכן קורה. עד הסוף הטוב, אבל המפחיד.

The Old Man and The Sea is perhaps one of Ernest Hemingway's finest achievements. Here you will find the lean desc<x>riptive prose that made him one of the finest writer's of the twentieth century

The most fascinating aspect of Hemingway's "Old Man and the Sea" is that it is timeless. Yes, it can be read on the story level, but if you do only that you're missing the point. I truly believe that Hemingway meant this to be a sort of fable

The plot is nothing much: Santiago is an old fisherman who has had no luck recently. He is shunned by his village and even the small boy who is supposed to accompany him is taken away. He's completely alone when he decides to go out into the Gulf.

When he does land a fish, it is the struggle of his life. While he has the fish online we're privy to his inner thoughts, and most of all, his conflicts. He wants to catch the fish and puts up the fight of his life, but the fish is also fighting and part of Santiago respects this, and part of him wants the fish to win.

The story on a much deeper level is about two things in my mind: Man's struggle with his environment, and man's struggle with himself. The conflict of emotions within Santiago are in a way even more heartbreaking than those between himself and the village that has so shunned him, for the conflict within a person is all his--all that one person's problems.

Some have seen Santiago as a Christ-like figure, and I suppose this is possible, but if you want to take it to that level you're probably carrying it further than Hemingway meant, though we can't know that for sure.

I like Hemingway's books, but some of them seem colorless at times. This one, "The Old Man and the Sea" seems timeless and is the best thing he ever produced. It IS a classic in so many senses. I don't think anyone realized that this book would stand the test of time when it first appeared. Now it is everywhere and has been read by almost everyone.

A short easy read, there's more packed into this novel than most bestsellers today. I would suggest that anyone who hasn't read any Hemingway start with this book. His greatest work

ביקורת/תזכורת לספרים נשכחים
הספר שבידי פורסם בעברית בשנת 1952 ונמצא בספריית אבי המנוח.
סטיפן צוויג כותב ביוגרפיה אודות בלזק.
סטיפן צוויג סופר ואינטלקטואל שספרו החשוב ביותר לדעתי "העולם של אתמול" אוטוביוגרפיה שלו המסתיימת בעליית הנאצים לשלטון.
הוא ורעייתו ברחו לברזיל
לעיר בציביון גרמני-פטרופוליס שמה. לא רחוק מריו דה ז"נירו המדהימה.

שם התאבדו ביחד. הגורם: עולמם חרב עליהם.
סטיפן צוויג כתב ספר אוטוביוגרפי על בלזק.
הוא מתאר בלשונו המיוחדת-תוך הדגשת פרטים שנראו לו כחשובים להבנת נפשו של בלזק המהולל.
סטיפן צוויג ממנסה להבין נפשם של גיבוריו בכל ספריו.
בן דורו של פרויד תורת הנפש הופכת לנושא נחקר ומרכזי בפסיכולוגיה ובספרות. (הוא לא יחיד).
הוא מתאר בספר את חיבוטי הנפש של הסופר הנודע שהיה כנראה מנוול לא קטן ופזרן גדול ותמיד מצא עצמו עם כוס קפה בלי כסף ואחרי אהבות ומשגלים כמעט ללא שעות שינה
גבר גבר...
מחפש מקורות לכסף- מבטיח להוצאה לאור לסיים ספרים ויושב שותה קפה בכמויות וממציא מספר רב של דמויות צבעוניות מאד לטעמם של המבקרים מזמנו ועד ימינו ואני הקטון איני מסכים איתם הדמויות די שבלוניות הרע רע ומכוער והטוב טוב ויפה.
כמובן כפי שציינתי היהודי תמיד רע.(בעניין היהודים הרעים צוויג אינו כותב דבר בביוגרפיה הזו).
צוויג נמשך אחרי הדמות הזו ומשתדל להאיר אותה באור די חיובי למרות שהמנוול הזה בסה"כ היה מוכשר אך כתב ספרים לפי משקל כדי להרוייח כסף ולבזבז אותו.
בתחילת דרכו כתב ממש זבל כדי להרוויח למחייתו.
לאחר שעזב את בית הוריו מדחף לכתוב ולא ללמוד משפטים כרצון אביו. מרד נעורים.
הוא בלזק בא ממשפחה פרולוטרית.
הוסיף לעצמו את הכינוי" דה" בשביל לעלות קרנו.
משהו "מהתחזות" בוודאי היה כאן.וצוויג כרבים רואה בו גאון.
אני ראיתי בספריו של בלזק אי דיוקים בפרטים ביו עמוד לעמוד
כולל באבא גוריו שבו מציין גילאים שונים לאיש ואפילו לא טרח לתקן. (גם המתרגם לא שינה).
הוריו רצו בו כעורך דין והוא לא רצה בכך עזב הכל ישב לכתוב, כתב וכתב ותיאר כל מה שזז והדמויות שבות ונפגשות בספריו זו עם זו בסיטואציות שונות.
הטוב טוב והרע רע והיהודי רע!!.
צוויג מדייק מאד בפרטים-בלזק מרבה בפרטים בעיקר בכל הנוגע לכספים למראה חיצוני , לתחושות.
ובנוגע לכך מראה פניהן של נשים נשים יפות וענוגות וגברים מבוגרים חלקם מכוערים, קמצנים רודפי בצע.
ישנם גם מבוגרים חיוביים יותר.
עוד הערה בעיני מרכזית זוהי "מלאכת המחשבת" הכתיבה הספרותית האחרונה של צוויג הוא מלווה בה את הגאון בלזק עד יום מותו.
למרות מצב רוחו הקודר ישב צוויג וחקר וכתב ואז לא היה אינטרנט.
ובחוץ הייתה מלחמה נוראה.
כנראה ברח לכתיבה כדי לא להביט מהחלון ולא להאזין לחדשות.
את בלזק לימדו בבתי הספר שלנו רבים מאתנו נאלצנו ללמוד את אבא גוריו בגיל לא מתאים-הספר שיעמם אותנו בכל אופן אותי והשניא את המקצוע.
מאוחר יותר חזרתי וקראתי את הספר ההתחלה טובה ההמשך נסחב נסבל.
צוויג הענק הרוח היהודי ההומני הזה שגם לו ספרים העולים באיכותם על אלו של בלזק איש אינו מלמד ולא לימד אצלנו!!!!!
יש איזו תזכורת שלו באחד מספרי הלימוד של חטיבת הביניים
אך הספרים שלו למיטב ידיעתי לא לימדו.
הוא כתב נפלא בין ספריו ביוגרפיות נפלאות על מרי מלכת הסקוטים, מרי אנטואנט, בלזק,,על פושה (מהפכה צרפתית).
ועוד. ובנוסף כתב רומנים "כמו במבוכת הרגשות," "קוצר רוחו של הלב" "אנשים וגורלות".
והוא משלנו אדם הומני אישיות מדהימה .
אותו לא מלמדים אותו משום מה מותר לשכוח.
אני מזכיר אותו כאן את שטיפן הגדול שלנו הסופר היהודי יליד וינה שהכיר אישית את הרצל ואת פרויד, חי חייו בעולם של אינטלקטואלים רבים בינם יהודים. פגש ברוע המזוקק של השלטון הנאצי התאבד כי עולמו חרב עליו כשארופה חרבה בשואה כאמור הוא ורעייתו לא מצאו טעם לחייהם.
למיטב ידיעתי לא היו לו ילדים ואני סקרן מאד אם יש לו קרובי משפחה החיים כיום.
אשמח למידע על כך או אם חי ביננו מישהו שעדיין זכה להכיר אותו או את בני משפחתו.או יודע יותר אנא ממך...
עד כאן.

תשמעו רבותי!! איזה מציאה מצאתי!
1. מצאתי את סרוונטס- החד והחריף, הסרקסטי והציניקן. 400 שנים עברו והאיש עדיין רלוונטי מתמיד- במיוחד בדור בו ספרות הפנטזיה עלתה קומה. סרוונטס יצא במלחמת דון קישוט בעצמו כנגד ספרות האבירים הפנטזטית שרווחה מאד בימיו וכנגד הכניסה של הפנטזיה לעולם הריאליה. בימינו- ספרות הפנטזיה ועולם המדיה הדיגיטלי כל כך מפותחים ויש סכנה גדולה של טשטוש הגבולות- להישאב לתוך עולם וירטואלי שלם- ולכן הספר רלוונטי פי כמה ( רק אנקדוטה קטנה שעלתה לי- אולי קצת קשורה ואולי לא- שמעתי ברדיו לפני כמה שנים ששאלו תלמידי בית ספר מי היה טרומפלדור והם ענו שהוא היה מנהל בהוגוורטס..).
זוהי רק נקודה אחת מסרוונטס. ושלא נדבר על המסרים הפוליטיים והחברתיים שבספר שרלוונטים גם להיום. מזכיר- הספר הוא בן כ-400 שנה!
2. מציאה שניה שמצאתי היא התרגום המופלא של חיים נחמן ביאליק. מי שרוצה לראות עברית במיטבה מוזמן לספר הזה שבו ערבב התלמיד חכם מוולוז'ין גם מדברי חז"ל (או פסאודו חז"ל) וגם מרוח ההשכלה של ספרות העמים. וכל זה בימי ראשית צמיחת השפה העברית שלהזכירם היתה במצב של עצמות יבשות במשך כ-2000 שנה ורק בתקופה ההיא חזרה לשמש כשפה חיה המדוברת ונכתבת כשפת היום יום. לביאליק היו כלים מצומצמים מאד מבחינת השפה ( בעיקר מקרא משנה וגמרא) והוא הוציא מהם כל טוב!
ולסכם את דברי בצורה הטובה ביותר אביא מה שנכתב בכריכת הספר הפנימית:
" בזכות הערכים האנושיים הגדולים הגנוזים בספר מופלא זה, מגלה בו כל דור ודור פנים חדשות ולקח לשעתו ולזמנו. תרגומו של ביאליק שיווה לדון קישוט את הצביון ההולם אותו ביותר, את פשטותו הרוממת של הביטוי התנ"כי".
בקיצור- חפשו את הספר בחנויות הספרים המשומשים הקרובות לביתכם!!

שני משפטים מתנה- צידה לדרך:
1. "אכן לא משוגע הוא כי אם איש שגיונות ונפשו חליפות אור עם חושך" (על דון קישוט. ניתן להיאמר על הרבה אנשים במרחב הציבורי שלנו).
2. (לשמנים בינינו): "איש שלום ועליז רוח מטבעו- כי על כן שמן הוא" (על הפונדקי)