אחרי חודשיים מלאי עיתונים וללא ספר אחד לרפואה ('צום קריאה' - תופעה התוקפת אותי לאחר חודשים מאסיביים של ספרים ללא הפסקה) - כמה סימבולי להמשיך עם ספר שזוהי כותרתו. ולפני שאמשיך ואתנפל על שאר הספרים הממתינים לי על המדף, ראוי הספר שאקדיש לו מספר מילים. ציניות, הומור, רגישות, שנינות ובוטות נסבלת בהחלט ואף משעשעת, כל אלה מלווים את הקריאה מהשנייה הראשונה ועד לסופה (ואיך הוא נגמר מהר הספר הזה). רצף של אירועים הזויים, ומשפחה יהודית אחת (בלתי אופיינית בעליל) היושבת 'שבעה', מביאים סיפור חושפני וגלוי עד כאב, שלמרות חוסר ההיגיון (כמה דברים יכולים לקרות בכל כך מעט זמן?...) שכנעו אותי לגמרי באמיתתם. התרגום מצריך שדרוג ללא ספק, ובכל זאת - אחל'ה ספר. ומכאן אני ממשיכה לספר הבא... לילה טוב.

קראתי פעמים אינספור בנעורי ובכל פעם נסחפתי לסיפור מחדש כשאני 'משכיחה' מעצמי את זהותה האמיתית של הדמות המסתורית, רק כדי למצות את הקריאה עד תום שוב ושוב ושוב. זוכרת שהיה מקסים!

רק מאיר שלו יודע לכתוב כמו מאיר שלו. ואפילו שמשום מה היה לי קצת קשה להתניע, התעקשתי לצלוח את מספר העמודים הראשונים (3-4, לא יותר), ובאתי על שכרי ב-420 הנותרים. הסיפור הציורי (חצי פנטסטי אבל אמין לחלוטין), הכתיבה הכל כך מיוחדת (כל הסבר מיותר - פשוט תקראו!), ירושלים של פעם על כל גווניה (עבד עלי חזק אבל אני ירושלמית במקור, אז אולי לא חוכמה...), הדמויות הססגוניות - כל אחת והסיפור שלה (לא מפסיק לעניין), כל אחת ושפתה הייחודית (עשוי כל כך טוב ובאיזה כשרון...), הסלנג המשפחתי (אליפות), וההומור כמובן - כי איך אפשר מאיר שלו בלי הומור... בקיצור, התענגתי על כל שורה. קחו לכם אחד מאיר שלו מדי פעם, זה כמו ויטמינים לנשמה :)

ניסיתי להתחיל ולא נראה לי שהספר הזה עובר את מחסום ה- 30. (בעמ' 23 כבר פרשתי וספק אם אשוב). (ודווקא מהספר הראשון שלה די נהניתי בזמנו) חבל :(

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי. הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי. הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה. הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה, ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור כבר בהתהוותו. ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה. אז, שום דבר לא נראה לי מוזר – אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר. מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה. כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני. סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול... היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל, דגם ענק של סמל הנח"ל. דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל. היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות - אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים. היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף. אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם. אני נשארתי. היה לי כיף. לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה. אבל נתתי צ'אנס. במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל). הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, והיו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות. דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו. החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ. זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים. היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר – נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו. כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

ספר קסום ומתוק ועצוב וכואב, המזכיר לנו יושר ונתינה ממקום נקי מהם. התום והשאלות הבסיסיות, האמונה בזולת, כוח הרצון, התקווה, דמות הסבתא מעוררת ההערצה, ומנגד - השחיתות והאופורטוניזם, הניצול וחוסר החמלה, כמו מאותתים לנו איך באמת כדאי שעולמינו יראה, ואפילו כולנו נהייה בעלי מנת משכל הגבוהה בנקודה אחת בלבד מזו של מפגר.