ביקורת ספרותית על אני כריסטיאנה פ. - סיפורה המהמם של נרקומנית בת 13 מאת קאי הרמן
ספר מעולה

---

יש בי חור כרגע. כן, חור. הוא לא מוחשי. אבל הוא גדול, כואב, ודוקר.
אתם בטח מכירים אותו, הכאב העמום-חודר הזה של אכזבה מדהימה על סיפור שאתם מרגישים שנגדע בטרם עת.
זה לא רק זה. אלא שגם הסיפור עצמו מעיק ומחלחל מתחת לפני השטח. אמיתי, מצמרר, וזוועתי.
בשיר "pieces" של "red" - ששמעתי ברקע כשסיימתי את הספר - יש משפט שחקוק בראשי.
"I come to you in pieces
so you can make me whole."
הבעיה היא שכרגע אי אפשר לכסות את החור. (אם לשפוט את זה לפי ההרגשה שלי - בור) אף אחד לא יוכל.

אולי אני סתם דרמטית. ספרים בדרך כלל משפיעים עליי בצורות מדהימות. אני בוכה הרבה בגלל ספרים. אם הייתי יכולה למיין את הבכי שלי - 99% ממנו הולך על ספרים.
כשעצרתי לכמה דקות מחשבה אחרי שקראתי את הראיון עם כריסטיאנה, באמת בכיתי. אתה מגולל בראש שלך את כל מה שעבר בספר, ואתה פשוט מצטמרר כל כך. וזה בכלל לא קשור למה שעובר עליי במציאות, פשוט בכיתי מזעזוע ומ...אולי מכל הכאב שפשוט פורץ מהספר ומוצא את עצמו מוטח בפרצוף שלך.

אני אישית לא חושבת שכריסטיאנה התחילה לבחור את הבחירות שלה ולעשות את הדברים שעשתה (הדברים השגויים) בגלל המצב בבית. למרות שהוא לא היה רגיל.
אני חושבת שזה בעיקר בגלל ההתחברות עם הגורמים הלא נכונים. הבדידות גורמת לאנשים לעשות דברים... מטורפים.
היא התחילה בקטן, והמשיכה כדי לא להישאר לבד.

כל הספר אנחנו צופים בכריסטיאנה טובעת, עולה מעל לפני המים, ואז נתפסת עמוק יותר בזרם.
כל הספר היא מפרפרת בתוך המים. עיוורת למה שהיא עושה. הורגת את עצמה לאט לאט.
מחשיש היא מדלגת להרואין, ההרואין מוביל אותה בסופו של דבר לזנות.
זה השפל. מסתכלים על בן אדם ורואים אותו ממוטט. שום דבר כבר לא נשאר לו. אפילו לא הכבוד העצמי שלו. הכל בשביל עוד מנה של סם שתשכך ותזיק רק לאדם עצמו.

כשאני מדוכאת, אני חושבת על הגרוע ביותר.
ככה רוב האנשים המדוכאים. אובדנות. אנחנו חושבים איך להידרדר ולפטור את עצמינו מהחיים שלנו.
אולי זאת רק אני. אבל אל תיקראו לפסיכולוג. אני פשוט ככה.
אז נניח שאנחנו לא רק אני שחושבת ככה.
כרגע אני מדוכאת מהקריאה, והמחשבה על מנת יתר... זה פשוט לא מפתה. זה מעורר סלידה.
אני חושבת שאני בחיים לא אגע בסמים. אבל אין לדעת.

כשהייתי היום בספריית בית הספר ונתקלתי בספר הזה, נזכרתי בביקורת שכבר קראתי עליו. ממזמן. לפני כמה חודשים טובים.
אבל פשוט הייתי חייבת לקחת אותו.
כשניגשתי אל הספרנית, עוד לפני שתייגה אותו, היא הסתכלה עליו, ואז עליי, ואמרה לי שאני לוקחת ספר חזק מאוד.
כשהיום, אחריי סיום הספר, אמרתי שאני דפקתי ראש בקיר בגלל ספר. כששאלו אותי איזה ספר, ואני עניתי, אמרו לי שהקיר מסכן.
אז אני לא היחידה שהושפעת מהספר הזה. לפי מה שאני ראיתי, הוא גורם לאנשים לצקצק בלשון וללבוש הבעה מוזרה.

כמובן שקריאת הספר גרמה לי לקרוא על אודותיו. קראתי על אודותיה של המספרת. הסתכלתי וראיתי שהתמכרה שוב לסמים. זאת הייתה מכה. הרי בסופו של הספר, הקורא מסתכל ורואה שהיא סוג של התאקלמה.
למרות שהסוף הפתוח... לא מספק. הוא לפחות שמח.
מאכזב לגלות שכריסטיאנה חזרה לסמים.
כתוב באודותיה שבתקופת הפרסום שלה התמכרה והתנתקה מהשימוש לסמים לחליפין. אני לא בטוחה אם היא עכשיו מכורה, אבל הנפילה שלה, פעם נוספת, פשוט מאכזבת.

על הכריכה של הספר, רואים נערה. פשוט נערה. והמילים הלבנות בגדול. שם הספר. אני חושבת שהכריכה יפהפייה. וקל לה להיחרט בזיכרון הקוראים.
אין לי שום רצון למחות או לבקר את העלילה. הרי הכל אמיתי. וגם אין לי תלונות עליה. מה שכריסטיאנה עוברת בספר מצמרר, מעורר הזדהות, ופשוט מדהים ומכאיב.
שפת הרחוב צרמה לי הרבה פעמים. גם המילים באנגלית שהופיעו בצירוף מילים בעברית פשוט עצבנו והוציאו אותי מרצף הקריאה.
ולמרות זאת, בספר הזה פשוט ביליתי הנאה טהורה. לקחתי אותו היום מהספרייה, ולא יכולתי להיפרד ממנו. וכשנפרדתי? נפער החור.
הכאב בספר היה כל כך עצום, והחור כל כך העיק עליי בקריאה, שפשוט הגעתי למצב שאני מדמיינת שהיא לוקחת מנת יתר והורגת את עצמה. הכאב שלה היה כל כך גדול, ופשוט לא מצאתי פיתרון יותר טוב בשבילה. היא לא הצליחה לצאת מהבוץ.

אני לא יודעת איך יגיבו אנשים לקריאת הספר. אני דיי בטוחה שיופיע החור גם אצליהם. ולא רק אצלי. אני יודעת שהחור ילווה אותי זמן מה עד שירפה ממני לגמרי. אבל זה עניין טבעי, השארת חותם של ספרים חזקים.
זה פשוט ספר שאי אפשר לשכוח.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על אני כריסטיאנה פ. - סיפורה המהמם של נרקומנית בת 13