“מה יהיה סופו של האפילוגן, הלוא הוא כותב הסופים המהולל, בן מנדלסון אשר החליט ליטול את חייו ולחבור לאשתו המנוחה כדי להגשים את הסוף המשותף עליו חלמו?
במותו, מגיע מנדלסון לעולם האחר, לא גן עדן ולא גיהינום, אלא מעין יציר כלאיים חיובי לרוב, בו ממשיכים להתקיים ולחקור את הקיום באמצעות שיטוט ברחבי ההיסטוריה, איחוד עם קרובים שנפטרו ופעילות תרבותית ענפה (יצירות חדשות למכביר של שייקספיר, מוצרט ובאך למשל).
מנדלסון מתוודע לעולם המתים, אך מתקשה למצוא את אשתו שמעלליה ומעלליי שאר הדמויות החשובות שגורלו קשור בהם, מתוארים לנו במקביל. בן פונה לבלש פרטי שלוקח אותו תחת חסותו, בתקווה לאחד אותו עם אשתו מריאן.
טושה גפלה בורא את הגרסה החילונית לעולם הבא, שכולה מופת ייחודי ומרתק ליצירתיות השופעת ומעוררת הקנאה שלו. ניכרת מלאכת המחשבת שערך כדי ליצור עולם רעיוני שלם ומשוכלל, שפועל לפי חוקיו, תוך מענה על השאלות הגדולות-קטנות אודות החיים אחרי המוות. דמויותיו מלאות התוכן והרגש מניעות אל העלילה שאת סוגתה ניתן לסווג רק כשילוב נדיר בין פנטזיה, קומדיה, מתח-בלשי ואימה.
ואם המוות מוצה, כיצד ניתן להתמודד עם הנצח? טושה גפלה מצא לכך פתרון, אך רומז שלא בטוח בכלל שגם לעולם הבא, אין עולם הבא, כך שעל האדם נגזר אולי להמשיך ולהתקיים (גורל די אכזר). זוגיות שמתאימה למציאות אחת, לאו דווקא מתאימה לאחרת, המעבר בין השבריריות של הרגע לוודאות של העד, עלולה להפריד בין זוגות (בין היתר גם בגלל התזמון השונה בהם ימצאו את מותם). פשע במהלך החיים, משליך על גורל האדם בעולם הבא, באופן שממחיש את היצר האנושי להעניש, גם כשמדובר באחראים, שהקשר בינם לבני התמותה הוא כביכול דק.
הבחירה בגיבור ראשי שעיסוקו הוא כתיבת סופים היא מבריקה. קורותיו ההיסטוריים והרגשיים מגוללים בפנינו באופן שבדומה לשאר הדמויות, מעורר חיבור עז. אישיותן הכובשת, המורבידית והאקסצנטרית לעיתים נובעת מחייהם מלאי המורכבות והטרגדיה.
אהבתי את השימוש הנבון שעשה המחבר באנשים שנמצאים בין החיים והמוות ובעוברים שלא שרדו עד הלידה. בלתי ניתן שלא להתפעל מאינספור משחקי המילים השנונים והמקוריים שלו. היו לי מספר השערות אודות פתרון תעלומת מריאן, ועל אף שצדקתי, הסופר הצליח להתל בי כהלכה.
פחות הייתה אמינה לטעמי ההרמוניה החברתית המתקיימת בעולם הסוף, בהתחשב בחוסר הפיקוח ובטבע האדם. היעדר ההסבר על מעבר הגוף הפיזי בין העולמות, היה אחד החורים היחידים שמצאתי בעולם הארוג היטב שהסופר טווה (יחד עם אי-הענשתו על חטאו של רובר).
האהבה היא המנוע הראשי והעוצמתי של הספר, שניחן בסופו של דבר באופטימיות, על אף רגעים של אפלוליות ואי-ידיעה.
בלתי נתפס שמדובר בספר ביכורים, אני רק יכול לתאר לעצמי כמה רחב יריעה היה טרם העריכה.
הספר הישראלי הכי יצירתי שקראתי בפער,
מומלץ בחום.”
