“... ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו זה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שיוצא לי לקרוא. הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא ולהרוג אותי, על המקום. או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה, הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'. אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה שזה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שלי, ומה לעשות. אבל, כמו שהולך”

“***** רגע. חכו. המתינו שניה. הביטו סביב. אולי יתמזל מזלכם, ולרגע קט תבחינו במה שחבוי מאחורי הפסאדה הקדמית, מאחזת העיניים, של כל דבר. של עלים מרחפים ושל פגישת אוהבים בתחנת הרכבת. של חיפושית מתה על האדמה, זרועותיה מקופלות בקפידה. של צחוק של פעוט, כזה שכל כך קל רק לאמץ אל החזה ולא לחשוב על דבר. צריך להתאמץ, נכון. לא להסתפק במועט שמאפשרות לנו העיניים בלבד. לראות גם עם הלב, ועם המוח והרג”

“בדרך כלל אני לא קוראת שירה. וזה למרות שאני מעריצה אנשים המסוגלים לתמצת חוויות במעט מלים, ולאפשר לאחרים לראות תמונות ואפילו לשמוע מוסיקה, בזכות מילותיהם. אני חושבת שהסיבה לחוסר חיבתי לשירה נוגעת למטפורות של משוררים, להרגשה שלי שהם מתיימרים או בלתי מובנים. הביקורת מעוררת ההשראה של בן קליין לספר הזה גרמה לי לקנות אותו (חדש! לא מצאתי משומש...) לקרוא אותו ולהתפעל ממנו עמוקות: אין פה כלום ממה שלא אה”

“"גרטה גרבו של שירת העולם" - זו לשון ההכרזה שבה זיכה אותנו היומון האיטלקי לה רפובליקה. כך פותח את אחרית הדבר סטניסלב בארנצ'ק ומוסיף ומלמד אותנו שויסלבה היא אולי המשוררת שכתבה הכי מעט שירים מכל משורר שאי פעם זכה בנובל, היא המעיטה בכתיבה מתוך איזשהו שיקול דעת - אבל כל שיר שלה מגלה עולם שאנו מצויים בו ולא תמיד שמים לב אליו, כל שיר שלה נוגע במהותי לתקופת חיינו וכל שיר חושף בפני הקורא את עומק המחשבה הבל”

“... ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו זה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שיוצא לי לקרוא. הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא ולהרוג אותי, על המקום. או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה, הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'. אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה שזה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שלי, ומה לעשות. אבל, כמו שהולך”

“***** רגע. חכו. המתינו שניה. הביטו סביב. אולי יתמזל מזלכם, ולרגע קט תבחינו במה שחבוי מאחורי הפסאדה הקדמית, מאחזת העיניים, של כל דבר. של עלים מרחפים ושל פגישת אוהבים בתחנת הרכבת. של חיפושית מתה על האדמה, זרועותיה מקופלות בקפידה. של צחוק של פעוט, כזה שכל כך קל רק לאמץ אל החזה ולא לחשוב על דבר. צריך להתאמץ, נכון. לא להסתפק במועט שמאפשרות לנו העיניים בלבד. לראות גם עם הלב, ועם המוח והרג”

“בדרך כלל אני לא קוראת שירה. וזה למרות שאני מעריצה אנשים המסוגלים לתמצת חוויות במעט מלים, ולאפשר לאחרים לראות תמונות ואפילו לשמוע מוסיקה, בזכות מילותיהם. אני חושבת שהסיבה לחוסר חיבתי לשירה נוגעת למטפורות של משוררים, להרגשה שלי שהם מתיימרים או בלתי מובנים. הביקורת מעוררת ההשראה של בן קליין לספר הזה גרמה לי לקנות אותו (חדש! לא מצאתי משומש...) לקרוא אותו ולהתפעל ממנו עמוקות: אין פה כלום ממה שלא אה”

“"גרטה גרבו של שירת העולם" - זו לשון ההכרזה שבה זיכה אותנו היומון האיטלקי לה רפובליקה. כך פותח את אחרית הדבר סטניסלב בארנצ'ק ומוסיף ומלמד אותנו שויסלבה היא אולי המשוררת שכתבה הכי מעט שירים מכל משורר שאי פעם זכה בנובל, היא המעיטה בכתיבה מתוך איזשהו שיקול דעת - אבל כל שיר שלה מגלה עולם שאנו מצויים בו ולא תמיד שמים לב אליו, כל שיר שלה נוגע במהותי לתקופת חיינו וכל שיר חושף בפני הקורא את עומק המחשבה הבל”