ביקורת ספרותית על רגע - מבחר שירים מאת ויסלבה שימבורסקה

---

בניסיון לרכוב על הגל התל אביבי ששוטף בהתלהבות את המשוררת הפולנייה כלת הנובל, נטלתי על עצמי לקרוא את אחד מספרי השירה שלה. שבועיים במחיצת הספר הזה הביאו אותי למסקנה שהיא לא יותר מגימיק שהתל אביבים כל כך אוהבים לאמץ לחודשיים שלושה, ולזרוק כמו עוד מועמד במפלגת העבודה. השירים של שימבורסקה, חלקם קצרים ואחרים ארוכים כאורך המסע מאתיופיה לארץ, כאילו מודעים לעצמם, טבולים באירוניה מרירה דקה . כבר לאחר שיר או שניים הטריק מעייף, ומתגלה כילדותי עם אפקט של התפרצות זעם של נער בר מצווה.

קחו למשל את השיר "כף יד" :
"עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את "מיין קמפף"
או את "פו הדב".

מתיאור פתולוגי של כף יד, שיוצר מתח מסוים לקראת קתרזיס אינפנטילי בדמות הדואליות של כתיבה דיקטוטרית או חופשית ברוחה. משהו שגם ילדה בת 14 יכולה לכתוב.
משם זה רק מדרדר: "כל תפריט הוא מודעת אבל" היא כותבת בשיר ארוך על רצח חיות ואכילתן. בלעדי "הומור וחמלה העולם הופך לבל יתואר" בשיר אחר. וואלה, חשבת על זה לבד ויסלבה?

אני מניח שהתגובות לביקורת יהיו חריפות כמו הביקורת הזאת. כבר דרשו ממני לא לערב פוליטיקה, לא לבקר את המבקר (ואם הוא באבל אז על אחת), לא להשתלח בנסיך הקטן, ובכלל יצירות מופת הן מחוץ לתחום כי "מי ישמע אתה סופר בקנה מידה בינלאומי".

אם הייתי נער מתבגר הייתי אומר לכולם איפה זה יושב לי. אבל כבר בגרתי אז רק אציע להם לקרוא את שימבורסקה, היא אומרת בערך את אותו הדבר.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על רגע - מבחר שירים