יש ספרים שהלכו איתי בטעות כל כך הרבה שנים, שעם הזמן הם כבר מעין סמל, רוטינה, ריטואל לא מודע.
על חוד הכישור המליצה לי חברה בערך בכיתה ח' ("קצת כמו אלה המכושפת בסגנון") ואיכשהו לא מצאתי אותו בספרייה.
מדי פעם הייתי מחפשת אותו שוב, מדי פעם עלה למחשבה שלי. אפילו הצטברה מעין טינה; למה אני לא מוצאת את הספר, מה הוא שווה בכלל? הוא מתיימר להיכנס לסגנון אלה המכושפת? הוא בטח מעפן.

(הוא לא מעפן)

בסוף ע

#
"הקסם בארץ ההיא היה סמיך ועיקש כל כך, שהצטבר על האדמה כמו אבק גיר וכל הרצפות והמדפים כמו אבקת גבס דביקה" מתחיל הסיפור לספר את סיפורו. שלא תחשבו שהקסם בארץ ההיא היה פשוט כמו הקסם שאתם מכירים – שאנחנו קוראים לו לעתים "חוכמה", לעתים "פרקטיות", לעתים "אינטליגנצייה רגשית" – ולא חושבים שהוא מצטבר על הריצפה או שיש יותר מדי ממנו.

בארץ ההיא נודע כי המלכה והמלך, שכבר נואשו מפרי בטן, הביאו לעולם תינוקת

האחים הקטנים שלי נולדו אל עולם שונה מזה שאני נולדתי אליו. לא שונה מאוד, אבל שונה. לפני כמה שבועות אמא שלי אמרה לאחי בן החמש שהוא כל כך מתוק שהיא רוצה לאכול אותו. הוא אמר לה שלא אוכלים אנשים, ולהוכחה, הלך אל המחשב וגיגל "לווחלים הנשים".
בעולם שאחי הקטן נולד אליו, הנטייה לגגל משהו היא טבעית כמו נשימה. בעולם שאני נולדתי אליו, לא בהרבה בתים היה מחשב.

וזאת נקודה שהרבה סופרים מועדים בה. למה אני מתכו

מבין שלושת ספרי קריסטומנסי שתורגמו לעברית - זה האחד האהוב עלי ביותר, ובפער.
ודווקא בגלל זה, איכשהו, קצת יותר קשה לי לכתוב עליו.
את השניים האחרים, שבוע המכשפות וחיי קסם, קראתי בעיניים בוחנות בשביל הפודקאסט של האופה בתלתלים ושלי.
חיפשתי תמות, רעיונות, דברים חדשים שלא חשבתי עליהם בקריאה הראשונה שלי.
את תשע הנשמות, לא משנה באיזה פעם, אני קוראת קודם כל בשביל הכיף.
כלומר, הגעתי אליו עם אותה מטרה -

לספרים של דיאנה ווין ג'ונס, כמו להרבה ספרי ילדים טובים, הגעתי דרך הילדים שלי. בילדותי הם עוד לא תורגמו ובכלל, ספרי פנטזיה היו הרבה פחות נפוצים בזמנו, לפני המפץ הגדול של הארי פוטר. כשהילדים הגדולים שלי התחילו לקרוא ברצינות, חיפשתי כל הזמן ספרי ילדים טובים בשבילם. אמנם גם אני הייתי ילדה קוראת, הכרתי ספרי ילדים, אבל רציתי לתת להם יותר. מגוון יותר, איכותי יותר, חדש יותר, ישן יותר, הכל יותר.
אחת ההמלצ

פיתחתי תיאוריה שלמה לגבי משברי קריאה בגלל (או בזכות) הספר הזה, ואולי יום אחד אכתוב עליה, אבל זה לא מה שחשוב כרגע. מה שחשוב כרגע הוא הענין שספר מושלם התחבא לי שנים ממש מתחת לאף ומעולם לא שמתי לב אליו.
זו מחשבה כל כך מחדשת ומרגשת, למרות שיש בזה משהו מובן מאליו- שבתוך כל ספר, מאחורי כל כריכה, יכול להיות הסיפור הבא שישבה אותך. (קצת דומה לבני אדם, לא?)
ואם רק אפתח את העינים טוב-טוב ואסתכל מסביב, אעב

זכרתי שזה ספר טוב - הרי נלחמתי להשיגו שוב במשך כמה שנים טובות - אבל כמו תמיד במלחמות, לפעמים אנחנו שוכחים מה הסיבה שבגינה בכלל התחלנו. אז זכרתי שהוא טוב, אבל לא זכרתי שהוא כל כך, כל כך נפלא.
לא זכרתי את התחושה המתוקה, השלווה, שמתלווית למילים היפהפיות; את השפה הפשוטה מחד והעמוקה מאידך, ואת השנינות וההומור שמתלוות אליה - כן, גם צחקתי בקול רם - ובעיקר את העונג. פשוט עונג. בזכרוני הוא היה ספר של חורף

כתיבה כל כך טובה מבוזבזת על עלילות מחורבנות- קווים לדמותו של מייקל מרשל

זהו אחד מספרי המתח הנפלאים שקראתי בשנים האחרונות.
הספר מרתק ואוחז בקורא בבטן, לופת את לבו בצבת של אימה.
הכתיבה פואטית ויפהפיה.
מרשל מתאר את ארצות הברית האחרת, אמריקה של עיירות מנומנמות. החצר האחורית, רוחשת הסוד, זו ששונה כל כך מניו יורק.
הוא יודע לתאר בעשרות עמודים, התרחשות זעירה. ובכל זאת אין שורה משעממת.
התיאורים בספר חולפים בדימיון הקורא כמו סצינות בסרט, חיות ומפורטות.
הספר זרוע בהירהורי