ביקורת ספרותית על חוד הכישור מאת רובין מקינלי
ספר מעולה

---

זכרתי שזה ספר טוב - הרי נלחמתי להשיגו שוב במשך כמה שנים טובות - אבל כמו תמיד במלחמות, לפעמים אנחנו שוכחים מה הסיבה שבגינה בכלל התחלנו. אז זכרתי שהוא טוב, אבל לא זכרתי שהוא כל כך, כל כך נפלא.
לא זכרתי את התחושה המתוקה, השלווה, שמתלווית למילים היפהפיות; את השפה הפשוטה מחד והעמוקה מאידך, ואת השנינות וההומור שמתלוות אליה - כן, גם צחקתי בקול רם - ובעיקר את העונג. פשוט עונג. בזכרוני הוא היה ספר של חורף, שגומעים לאט, אבל הפעם, מרגע שהתחלתי, פשוט לא הצלחתי לעצור. קראתי וצחקתי על עצמי - איך חשבתי פעם שהוא איטי? איך העזתי לשכוח את הקיץ ששוכן בין הדפים?

זכרתי את רוזי, אבל לא ככה! לא את רוזי הזאת, האנושית עד בלי גבול, את ליבה הטוב, את האושר הרגעי שהיא משיגה ולעומתו חששותיה, פחדיה, התשוקה שבה, הרצון להרגיש שייכת, החיוניות הבלתי נדלית שמעלה חיוך מאוזן לאוזן ומצד שני גם יאוש, כי הנה, עוד מעט המסע שלה מתקרב אל הסוף הבלתי נמנע. החברות העזה שהיא רוקמת עם חברת הנפש שלה הייתה שוברת לב. התפללתי שלא יהיה לה קץ.
ולא, לא זכרתי את החיוך הממזרי של הסופרת כשהיא שומטת את הקרקע מתחת לרגליים, חושפת סוד מפתיע ואז קורצת - לא אמרתי שזה לא אפשרי, רק שזה לא סביר :)

זכרתי את הקסם - איך אפשר לשכוח משהו שהוא כמעט דמות ראשית, שמתואר בקפדנות כזו, מלאכת מחשבת של ממש? אבל לבושתי, לא זכרתי גם עד כמה הטבע מעורב כאן, עד כמה בעלי החיים מוכיחים את שמם - יש להם חיים שלמים שמשתרגים בחייה של רוזי. מידי פעם סגרתי את הספר רק כדי להתבונן בכריכה ולדמיין לעצמי שאני מוקפת בטבע הזה, טובלת בדשא ובשמש שמעליו כמו באמבט מים חמימים, כי זו התחושה שהסיפור הזה נתן לי. ואם כבר מדברים על דמיון - אלוהים, הפרקים האחרונים של הספר הם חגיגה אדירה לדמיון באשר הוא, לאותה נערה בת חמש עשרה שקראה את הספר לראשונה ודמיינה הכל, את השמיים הסגולים, את חומת הוורדים המתנשאת אל על. פתאום מרחק השנים לא הפריע, ושוב הייתי הילדה הזו, והדמיון נסק על כנפיו של העיט וצלל יחד איתו בפעם האחרונה.

אין לי עוד מה לומר מלבד להכיר בעובדה שקנאת סופרים, שעל פי רוב נתפסת כדבר חיובי ומדרבן, לפעמים היא פשוט קנאה. תודה לך, רובין מקינלי, על שהכנסת אותי לעולם שלך. אני עוד אבוא לבקר שוב.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על חוד הכישור