למען הגילוי הנאות, הסופר ביקש ממני לסקור את שני ספריו, ולמען הגילוי הנאות, הבטחתי שאעשה זאת ללא משוא פנים ואכתוב את דעתי האמיתית. הוא בירך על כך והעניין סוכם.
ועכשיו לעניין.
ליישוב מיתר שבנגב חודרים שלושה בדואים כדי לגנוב ציוד ומה שבא, אבל אחד מהם אונס ילדה קטנה בת עשר. לרווחת הקוראים, הסופר אינו מרבה בפרטים והמילים הנוראות, שמתמצתות את המעשה המזוויע, נותרות תלויות מעלינו במהלך כל הקריאה. אביה של הילדה, סער ארגמן, הוא מסתערב לשעבר, הלוקה בתסמונת פוסט טראומטית, שאוחז בדעות ימניות וימינה עד הקצה. אמה של הילדה קוראת את עיתון הארץ והתנגשות הדעות הזאת מושפעת ממה שקרה.
הספר יצא לאור בשנת 2022 והייתי פוטרת אותו כעוד הזיה אפוקליפטית, פאנטית, סופר ימנית שמנסה להפחיד. אחרי 7 באוקטובר קשה לי להתייחס אליו ככזה, במיוחד מפני שאינני גרה בדרום הארץ והקשר שלי עם הבדואים היחידים שאני מכירה, הוא קשר נחמד, מסחרי ומנומס.
אולי אקדים ואומר שיש לי בהחלט קשר עם ערבים, מסחרי בעיקר, כאמור, אבל בהחלט לא רק, וכשמכירים בני אדם, מכירים בני אדם, לא סטראוטיפים, לא מפלצות ולא נבואות זעם.
אבל כך גם חשבו אנשי העוטף לפני 7 באוקטובר, אז מה אני יודעת? אחרי האסון שפקד אותנו כעם ומדינה, הלקוחות הערבים והעובדים הערבים נאלמו דום. כמעט שלא היה שיח. חשבתי על נידאל ועל האני על איימן ואמין על מוחמד ועל יוסף על עבד ועל באהה. מה הם היו עושים לנו אם היתה נקרית ההזדמנות המתאימה. האם היו מסתפקים בחלוקת ממתקים? או שהיו משתתפים בטבח. המחשבות היו קשות, ולתקופה מסוימת החשדנות הציפה אפילו את ברכת הבוקר טוב.
נחזור אל הספר, שמציב מראה מוגדלת, טלסקופ ומיקרוסקופ על כל פרט בעייתי ביחסי יהודים וערבים בדרום.
הסופר אינו פוסח על שום בעיה. גניבת ציוד חקלאי, גניבות בכלל, יישובי הפזורה, הגמלים הגורמים לתאונות דרכים, הבדואים הנישאים לפלשתיניות, הפיגועים, הנהיגה הפרועה, הבניה הבלתי חוקית שמוסתרת בתוך הפחונים, רצח על כבוד המשפחה, הרציחות בכלל, צרורות ירי באוויר וכמובן, השנאה התהומית של הבדואים אל היהודים והזלזול שהם חשים אל מי שכביכול הם אדוני המדינה.
שנתיים חולפות מאז האונס, על התהליך המשפטי הסופר אינו מכביר מילים, אבל המסקנה האיומה היא, שהאנס נידון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל. לעג לרש. סער ארגמן הזועם מחליט לעשות שפטים בכל מי שקשור למשפט חסר הצדק הזה. מכאן הוא יוצא למסע של רציחות ונקם בכל מי שאחראי לאונס או למחיר הזול ששילם האנס על פשעו.
המסע הנפשי שעובר סער, הוא הדהוד לדעותיו של הסופר. הספר זרוע בפסוקים מן התנ"ך, שרובם ככולם עוסקים בנקמה. ברור שהפרשנות שנותן סער לפסוקים, כמו גם פרשנותו של הסופר, מוקצנת מאוד. רק כדוגמה קטנה, סער מהרהר כי הפניית הלחי השנייה היא נטייה נוצרית ואצל היהודים הציווי הוא עין תחת עין. ברור שזו פרשנות שגויה לחלוטין. אסור להשיב מידה כנגד מידה ועין תחת עין פרוש הדבר, עונש כלכלי של שקלול הקנס כנגד אדם שתום עין, ולא עקירת עין בתגובה.
הזעם של סער הולך וצובר תאוצה, כולם היו אויביו. מערכת המשפט, השמאלנים, הפמיניסטיות, העוזרים למהגרי עבודה, הממשלה המכילה, המשטרה נטולת הגב, בצלם, קו 300 ומה לא.
מסע הנקמות של סער אינו עוצר באלה האחראים לאסונו או שותפים לעונש המגוחך שהושת על האנס. הוא פורע בכפרים, מצית, יורה, רוצח המונים וגורם לאינתיפאדה בדואית בדרום הארץ. הבעיה היא, שלקורא קשה להבין איפה מסתיים סער ואיפה מתחיל יניב בן עטר הסופר. אין הפרדה בין השניים. סער ארגמן הוא האלטר אגו של יניב בן עטר, ולי היה קשה לעכל את הזעם של יניב בן עטר, ממש כמו את זה של סער ארגמן.
בספר השני, אל נקמות, הבנתי שבכל זאת יניב בן עטר מתייחס אל סער ארגמן כאל אדם שאיבד את הצפון ואת מצפונו האישי. בספר השני, מתאר יניב בן עטר אופציה חילופית של שתילת מרגל נאצי בעומק ההנהגה הישראלית, ע"י דוקטור מנגלה, מימי קום המדינה, ועל השפעתו במוקדי מפתח כמו גם באירועי מפתח על תולדות המדינה. גם בספר הזה עוסק בן עטר ברעות החולות של החברה הישראלית, ובמיוחד בגזענות בין עדתית.
ליניב בן עטר יש כשרון כתיבה לא מבוטל, אינטליגנציה גבוהה מאוד וידע רב בתחומים מגוונים. אני מקווה שהוא ניקז את כל הכעס והזעם בשני הספרים הללו ובספר הבא הוא יהיה יותר נינוח ופחות קיצוני.
