יָקימָה
נפגשנו במגרש החניה של הקניון ביקימה. יקימה היא עיר קטנה במרכז מדינת וושינגטון. היא עיר פשוט כי כך היא קוראת לעצמה; יש בה קניון, פשוט כי יש בה בניין שאפשר להיכנס אליו ולעשות קניות בלי שמראות מן החוץ יזכירו לך היכן אתה נמצא. במשך שלוש שעות נכנסו לקניון רק שני אנשים. שניהם היו נערים בחולצות פוטבול. אף אחד מהם לא נראה כאילו יש לו מספיק כסף להצעיד את המקום אל שגשוג כלכלי. שניהם יצאו לבסוף בידיים ריקות. הקומה השלישית הייתה עטופה בשלטי בד ענקיים שהציעו שטחי מסחר במחירי הפסד. החנות הפינתית הגדולה בקומת הרחוב הייתה ריקה, וזה אף פעם לא סימן טוב.
ישבתי במכונית ושתיתי קפה אמריקנוס מסניף ה"סיאטל`ז בסט" שמעבר לכביש. בית הקפה היה העסק היחיד ברחוב שנראה כאילו הוא מתייחס לעצמו ברצינות: כל האחרים נראו כאילו אחסנו את שלט הלהשכרה מהפעם הקודמת כדי לחסוך כמה דולרים כששוב יהיה בו צורך. בזמן שחיכיתי יכולתי כמעט לשמוע את ראש העיר יושב בלשכתו, מתופף באצבעותיו על שולחן גדול ומבריק ויוצא לאט מדעתו בשעה שהעיר שוקעת סביבו בתרדמה. העיר תשרוד – אפילו באזור מת כזה יש צורך במקום שיש בו פנצ`ריה או שתיים וסניף בורגר-קינג שיסייע לתושבים לעמוד במכסת הצריכה הלאומית – אבל לא סביר שמישהו ממש יתעשר כאן. אם זה מה שחיפשת, היית צריך לנסוע צפונה לסיאטל או דרומה לפורטלנד. אין לי מושג מה בכלל עשית ביקימה.
ג`ון זאנדט הגיע בג`י-אם-סי גדולה ואדומה, מלוכלכת ולא חדשה במיוחד. צד הנוסע נראה כאילו עדר פרים תקף אותו וכמעט ניצח. הוא הסתובב במגרש החניה הקטן עד שנעצר במקביל לפורד ג`נריק הנקייה ללא רבב שלי. שנינו פתחנו את החלונות. האוויר היה קר.
"היי, וורד. זה מה שביקשת בחברת ההשכרה?" אמר. "היית צריך לבקש שירססו עליה `לא מקומי` באותה הזדמנות".
"אתה באיחור מטורף", אמרתי. "אז לך תזדיין. בסוכנות שאני מצאתי לא היה מבצע מיוחד לטמבלים. לך כנראה היה מזל".
"גנבתי אותה מהחניה בשדה התעופה", התוודה. "אז כדאי שנתחיל לזוז".
יצאתי ממכוניתי והשארתי את המפתחות בפנים. הנחתי שהֶרץ יוכלו לעמוד בהפסד. הם עמדו בו בעבר. אף אחד – לא הם ולא אף אחד אחר – לא יוכל לאתר אותי באמצעות המסמכים המזהים שהשתמשתי בהם בספוקיין. כשנכנסתי לטנדר ראיתי שני אקדחים על הרצפה. הרמתי אחד מהם, הסתכלתי עליו והכנסתי אותו לכיס.
"כמה זמן נסיעה?"
"בערך שעה", אמר זאנדט. "ואז נצטרך ללכת".
הוא יצא ממגרש החניה ונסע בשדרה ועבר בדרכו על פני קניון אפור חדש שהצליח להמיט חורבן על הקניון שצפיתי בו בלי שהוא עצמו יראה משגשג במיוחד. הוא פנה ימינה לכביש 82 ונסע דרך הפרוורים הדלילים שהפכו ליוניון גאפ, ואז על פני בניינים לצד הכביש, ולבסוף רק בכביש. בטופניש הוא ביצע פנייה חדה פתאומית לדרום-מערב, לכביש 97. עכשיו לא עברנו בדרכנו בעוד ערים חוץ מעיירה בשם גולדנדייל כעבור שמונים קילומטרים. חלפנו על פניה ונסענו עוד שלושים קילומטרים לאחד האזורים הפחות יפים של נהר קולומביה, במעלה הזרם לסכר דאלס. בלילה הקודם הקשבתי כמה שעות לברמן קשקשן אחד כשישבתי לשתות ברוני`ז לאונג`, שהתיימר להיות הבר של המלון הכי גדול ביקימה. כך ידעתי שאנחנו נמצאים עכשיו בשמורת יקאמה, ושאין שום דבר במרחק מאה שלושים קילומטרים מכל כיוון בכביש, אחרי שאוכלוסיית האינדיאנים המקומית נדחסה כולה בשני יישובים קטנים ונידחים בצפון. ידעתי שהמקום שנקרא עכשיו יוניון גאפ היה פעם יקימה, עד שחברת הרכבות הכריחה את האינדיאנים להזיז את הבירה שלהם כמה קילומטרים צפונה, ומוססה את התנגדותם בעזרת פיתיון של קרקעות בחינם, שוחד שפילג את השבט יותר מכפי שרעב או חורפים קשים הצליחו לעשות מעולם. ידעתי גם שקצת אחרי סכר דאלס געשו פעם מפלי סלילו, מפלי מים מקודשים שבני אדם דגו בהם דגי סלמון במשך עשרת אלפים שנה. עכשיו הם היו דוממים, קבורים תחת מי המאגר של הסכר. הכסף הועבר ליעדו מזמן, אבל בני שבט היקאמה עדיין חיכו להכרה מסוג שונה באובדנם. נראה שהם יאלצו לחכות עוד הרבה זמן. אולי עד קץ כל הימים.
כמו רוב האנשים, לא בדיוק ידעתי איך לאכול את המידע הזה. הברמן היה אינדיאני אבל היו לו שיער בלונדיני קצר ותספורת קוצים כמו של כוכב פופ משנות השמונים. על פניו הייתה שכבה עבה של איפור. לא ידעתי בדיוק איך לאכול גם את זה.
ללוח המחוונים הודבקה מפה. קצותיה היו מרופטים והיא הייתה מרוחה בגריז, כאילו עבר עליה זמן רב בכיסים ובידיים מלוכלכות. איקס קטן היה מסומן במרכז אזור ריק גדול, לצד קו כחול תועה שנקרא דריי קריק.
"מאיפה זה הגיע?"
"שיחה שהתקבלה באחד מקווי המלשינון. הפתק היה בדרך לפח – הבחור שהתקשר היה שיכור מאוד ולא נשמע הגיוני במיוחד – אבל נינה הוציאה אותו משם".
"למה?"
"כי זה נשמע מאוד לא מתקבל על הדעת, והיא יודעת שזה לא אומר בהכרח שזה לא נכון".
"אז איך מצאתם אותו?"
"מספרי ה-1-800 האלה הם לא בדיוק אנונימיים כמו שהאף-בי-אי היה רוצה שאנשים יאמינו. נינה הצליחה לאתר את מקור השיחה בבר בדרום דקוטה. הלכתי לשם וחיכיתי שהאדם הנכון יגיע. זה לקח קצת זמן".
"ו – ?"
"שמו של המודיע הוא ג`וזף. הוא גדל בהֶרָה, חור שנמצא כמה קילומטרים ממערב ליקימה. אתה יודע שאלה אדמות שמורה?"
"ברור. זה משעמם מכדי להיות משהו אחר. היינו כל-כך נדיבים כלפי החבר`ה האינדיאנים האלה, שממש קשה להבין איך זה שהם לא מתים עלינו".
"פה הם חיו, וורד. זאת לא אשמתנו שזה נראה כמו הירח. ג`וזף ביקר את המשפחה שלו כאן, ויצא לסיור רגלי בסביבה לפני שבוע. סיור ארוך. הוא ישן בחוץ כמה לילות. חשוב לציין שהופעתו של ג`וזף מרמזת על כך שהוא שותה די הרבה ועל בסיס קבוע. גם הוורידים בזרועות שלו נראו די רע. אבל הוא מסר פרטים מדויקים על המקום".
"למה הוא לא פנה למשטרה?"
"אני לא חושב שהיחסים שלו עם המשטרה המקומית טובים במיוחד. בגלל זה הוא עבר לדרום דקוטה".
"אבל אז הוא ראה את הזקנקן החדש והחמוד שלך וישר החליט לבטוח בך?"
זאנדט הפנה ממני את מבטו. "קיוויתי שלא תשים לב".
"בטח ששמתי לב, חבר. ועוד לא התחלתי בכלל לרדת עליך בגלל זה".
"נינה אוהבת את זה".
"אני בטוח שהיא אוהבת גם תיקי עור, אבל זאת לא סיבה שתחבוש תיק על הראש. אז איפה הג`וזף הזה עכשיו?"
"התחפף. יש לו מאתיים דולר בכיס, ולא נראה לי שהוא יספר על זה לעוד מישהו. הוא כבר היה די מפוחד גם ככה. הוא חשב שהוא ראה רוח או משהו כזה". זאנדט הניד בראשו כאילו חשב שדברים כאלה טיפשיים מכדי לבזבז עליהם מילים.
הפניתי את ראשי לפני שיבחין בהבעה שעל פני.
חצי שעה אחרי שעברנו את טופניש, באמת היה נדמה שהגענו לכוכב אחר. אולי פעם הייתה איזו סיבה לבוא לכאן, אבל לא עכשיו. לא היו שם עצים, רק גבעות זקורות ועמקים רדודים ושיחים ועשבים יבשים בין שאריות השלג מהשבוע שעבר. הסלעים היו אפורים וחומים עמומים ונראו כמו ציור קפוא בצבעי מים שתלוי במסדרון של מישהו אחר. צבע השמים נעשה אפור כהה יותר, והעננים רבצו בראש הגבעות ובתחתית העמקים כמו אזוב לבן. הדבר היחיד שבלט לעין היה הכביש.
זאנדט עקב במבטו אחרי מחוגי השעון. כעבור חמישה-עשר קילומטרים נוספים התחיל להאט ולהסתכל הצדה. בסופו של דבר מצא את מה שחיפש ועצר בצד.
"זה הכי קרוב שאפשר להגיע".
הוא פנה משולי הכביש אל שביל עפר שבכלל לא הבחנתי בו קודם. היטלטלנו במדרון הגבעה עד שהמכונית ירדה מתחת לגובה הכביש ואז טיפסנו על צלע גבעה אחרת. לא נראה שמישהו היה כאן בזמן האחרון. אחרי קילומטר בערך השיפוע נעשה תלול מכל צדדינו, ונאחזתי בכיסאי בשתי הידיים.
זאנדט בדק שאי אפשר לראות אותנו מהכביש ועצר את הטנדר. הוא יצא ממנו, ואני יצאתי בעקבותיו. המקום היה שקט מאוד.
הבטתי מסביב. "זה כאן?"
"לא, אבל אנחנו צריכים ללכת את השאר ברגל".
"אף פעם לא הייתי מיטיב לכת במיוחד".
"קשה להגיד שזה מפתיע אותי". הוא שלף מכיס מעילו משהו שנראה כמו יומן אלקטרוני שעליו יושבת תולעת שמנה.
"ג`י-פי-אס?"
הוא הנהן. "אני רוצה שנוכל למצוא את הדרך חזרה".
הוא ציין במכשיר את מיקום המכונית והצביע במעלה גבעה. הנוף היה זהה לזה שראינו כל שעות הצהריים, פרט לכך שעכשיו לא היה לפנינו שום כביש. "בוא נזוז".
הלכנו בשביל עד שנגמר בקצה הגבעה, ואז הלכנו לעבר שום דבר. מאחורי הגבעה הייתה עוד גבעה, שהמדרון המרוחק שלה נגמר בערוץ נחל רדוד. ירדנו למטה בערפל שאפף את האזור, והגחנו ממנו מהצד השני. עכשיו הייתה הקרקע סביבנו שטוחה. בלי עצים. האדמה הייתה קשה וסלעית וחשופה לגמרי, חוץ מכמה קווצות עשב צהבהב ושיחים נמוכים. בזמן שהלכנו הרעשנו כמו מישהו שאוכל דוריטוס בפה סגור.
זאנדט בעט באחד הצמחים. "מה זה, הדבר הזה?"
"נדמה לי שאלה שיחי מרווה. אבל למען האמת אני לא יודע כלום על הצמחייה בגבהים האלה".
"זאת קריעת תחת אמיתית ללכת דרכו".
"אכן כך".
המשכנו ללכת, ועננים אפפו אותנו עד שלא יכולנו לראות למרחק של יותר משלושים מטרים לכל כיוון. ג`ון הציץ במכשיר הניווט הלווייני שלו מפעם לפעם, אבל המקום הזה לא נראה כמו מקום שיש בו נקודות ציון כלשהן. מזג האוויר היה יבש וקר, לא קפוא לגמרי אלא קור עקשני מהסוג שמקשה עליך לזכור שקיים בכלל מזג אוויר שונה. ניסיתי לדמיין איך אנשים חיו כאן פעם ולא הצלחתי. זה בטח היה לפני המון זמן. האדמה נראתה כאילו אינה רוצה שיטרידו אותה שוב לעולם.
אחרי די הרבה זמן הצצתי בשעוני. השעה הייתה אחרי ארבע, ואור היום התחיל לדעוך. רוח קלה החלה לנשב. השמש אפופת האובך נראתה כמו מטבע כסף דרך הערפל, ואורה הלך והתעמעם.
"אני יודע", אמר ג`ון עוד לפני שדיברתי. "הסימן על המפה זה כל מה שיש לי. אנחנו שם, או ממש קרובים".
"אנחנו לא בשום מקום", אמרתי. "בחיים שלי לא ראיתי מקום שהוא כל-כך שום מקום".
המשכנו ללכת בכל זאת. הערפל סביבנו התעבה ורבץ על הקרקע כמו שמיכה אפורה, ומפעם לפעם התעגל ויצר מנהרה נסתרת שהשמש גרמה לה לזהור מבפנים כמו חיזיון מופז. צעדנו לאורך פסגה נמוכה, ומרגלותיה של גבעה שכנה התרוממו כמו דיונה אפורה-ירקרקה עשרה מטרים מימיננו; שפת הערוץ הייתה משמאלנו.
לא נראה שאנחנו מתקדמים לאיזשהו מקום אבל שתקתי. לא היה שום מקום אחר שהייתי צריך להיות בו.
בסופו של דבר ג`ון נעצר.
"זה סתם חרא", אמר. הוא היה עצבני. לא האשמתי אותו על זה, אבל הוא נראה גם מתוח, כאילו מקנן בו כעס סמוי. העיגולים השחורים סביב עיניו העידו שלא ישן טוב בזמן האחרון. קיוויתי שאיש הקשר שלו יהיה מספיק חכם לא לחזור בקרוב לבר ההוא בדרום דקוטה.
"יש לך פנס בצעצוע הזה שלך?"
"ברור".
"אז עוד יש לנו זמן", המשכתי ללכת.
הוא נותר במקומו. "וורד, אני לא בטוח שזה שווה את זה. אפילו בקו אווירי אנחנו רחוקים איזה ארבעים דקות מהכביש, אולי אפילו יותר. כבר הסתובבנו בכל השטח שהצלב הזה מכסה".
פניתי לאחור. "ואיפה הוא היה כשסימן את הצלב הזה?"
"בבר". ממרחק כמה צעדים נשמע קולו של זאנדט כאילו הוא צריך לפלס לו דרך בערפל.
"נכון. במילים אחרות, במרחק של שבוע ומי יודע כמה קילומטרים מהזמן שהיה כאן. כמה שיכור הוא היה?"
"הוא אמר שהוא בטוח".
"והוא בטח גם בטוח שהאלכוהול לא משפיע עליו בכלל. כשהיית שוטר סמכת על תיאורים של עדי ראייה?"
"ברור שלא", זעם. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והביט בו במבט מזרה אימה. "אין קליטה. ירדנו פה לגמרי מהמפה, וורד".
"בכל מובן שהוא. אבל..." המילים נעתקו מפי פתאום, ונדמה שהעולם כולו צעד צעד הצדה. "מה זה, לעזאזל?"
הוא התקרב אלי ולרגע עמדנו שכם אל שכם. ואז גם הוא ראה את זה. "איזה זין".
איש צעד לא רחוק מאיתנו, בדיוק במרחק מספיק כדי שהערפל יטשטש את קווי המתאר של דמותו. הוא לבש חליפה אפורה ונעל נעליים שחורות שלא הלמו את תנאי השטח. קול התנפנפות הז`קט שלו ברוח הגיע לאוזנינו. צעדו היה חדור מטרה, כאילו היה בדרכו לאיזשהו מקום. ולמרות זאת, הוא היה נטוע במקומו.
צעדתי צעד אחר קדימה ונעצרתי. הושטתי יד לאקדחי ואז שמטתי אותה. כעבור רגע נמלכתי בדעתי והוצאתי אותו בכל זאת.
התרחקנו קצת אחד מהשני והתקרבנו אל האיש המהלך.
נראה שהיה בסוף שנות החמישים שלו. היה לו שיער אפור שעד לא מזמן היה מסופר היטב. עכשיו השיער נדבק לקרקפתו. לידיו ולפניו היה צבע דוחה. העור שפעם היה לבן היה עכשיו ערבוביה מגוונת של כחול ושל ורוד זועק, עם כתמים שהתקרבו לגוון חום-סגול שלא ידעתי מה שמו. חתך משונן נפער לרוחב צווארו ומעלה עד לאוזנו השמאלית: הסכין הסירה חלק מהעור, והעניקה לו מראה עקום קצת. גם השפה העליונה שלו הייתה חסרה. הוא הדיף ריח, אבל לא סירחון בלתי נסבל. היה שם קר ויבש מאוד.
עכשיו, כשהיינו יותר קרובים, זה הפך להיות קצת יותר פרוזאי. כבר לא רוח רפאים, רק גופה. אף אחד לא נהנה לראות גופה, אבל זה עדיף על רוח רפאים. גופות רק גורמות לנו לפקפק בעולם ובאנשים שבו. רוחות רפאים גורמות לנו לפקפק בהכול, ולעשות זאת באותו חלק במוחנו שאינו מסוגל לענות על השאלה במילים, שאינו מסוגל להאמין בסיפורים המנחמים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואפילו לא להבין אותם לחלוטין.
זאנדט ניגש אל מאחורי האיש. הוא הרים את היומן האלקטרוני שלו אל גובה פניו של האיש והתחיל לצלם. "תסתכל", אמר.
הסתובבתי לצדו האחר של האיש, שומר בלי משים על מרחק בטוח ממנו, כאילו חששתי שהוא יתחיל שוב לנוע, ימשיך בדרכו על פני הערבה. מוט מתכת בגובה מטר וחצי בערך ובעובי חמישה סנטימטרים היה נעוץ באדמה מאחוריו. הגופה נקשרה אל העמוד והודקה אליו כך שתיראה כאילו היא צועדת בעצמה. בחלוף הזמן הגוף יֵאכל והבגדים ידהו, והמוט יחליד ויקרוס.
"אלוהים", אמרתי. זאנדט רק הנהן, ונראה שלא היה לו מה לומר. הוא בדק את כיסיו של האיש אבל לא מצא דבר.
התרחקתי מעט מהגופה. אחרי זמן-מה, כאשר הערפל התאסף ונע שוב, הבנתי שמיקום הגופה נבחר בקפידה. היא הייתה נסתרת מן העין מאחורי גבעה. לא היית מבחין בה אילולא יצאת לצעדה ממש כאן, במקום שלשום אדם לא הייתה שום סיבה להגיע אליו.
זאנדט השקיף סביב על הערבה. "הוא אמר שהיו שניים".
"נהדר. אז יש למה לצפות".
"הוא לא אמר איפה".
הנדתי בראשי לעבר האיש ההולך. "אני מניח שהוא פונה לאיזשהו מקום".
הלכנו בכיוון שלעברו פנתה הגופה. אחרי כחמישים מטרים התחלנו לחוש שאנחנו מתקרבים לשפתו של ערוץ נוסף. ואז ראינו את זה.
היא ישבה ממש על הקצה. היא הייתה בערך בגילו של האיש המהלך, למרות שהיה קשה לקבוע זאת בוודאות במצבו הנוכחי של עורה. מרפקיה היו שעונים על ברכיה, ופניה הונחו על כפות ידיה הקעורות. הייתה זו תנוחה טבעית, שוודאי עוצבה לפני שהגופה התקשחה. הפרט היחיד שלא תאם את האחרים היה שערה הפרוע, שקווצותיו האפורות התנופפו באוויר מעל ראשה. נראה שעורבים גילו אותה והתחילו במלאכתם ולאחר מכן זנחו אותה. אולי אפילו להם היו קווים אדומים. עכשיו היא פשוט ישבה ובהתה באוויר בעיניים חלולות, שקועות.
היא נראתה כמו... אני לא יודע כמו מה היא נראתה. באמת שלא היה לי למה להשוות את זה. מיהרתי להביט הצדה לפני שהיא תסתובב ותראה אותי. לו הייתה עושה זאת, לעולם לא הייתי יוצא מן המקום ההוא.
זאנדט צילם רק שתי תמונות, ואז סימן את מיקום הגופה בג`י-פי-אס. "בסדר", אמר בשקט. "בוא נעוף מכאן".
הלכתי אחריו כשהתרחק מן האישה. לא ידעתי מה אני מרגיש, לא הייתי בטוח מה הייתי אמור לחשוב על דבר כזה. משהו, זה בטוח. אחרת, לשם מה זה נעשה?
נעצרתי והבטתי לאחור לעברה. משהו בתנוחה שלה לא הניח לי.
"וורד, בוא נזוז. עומד להחשיך בקרוב".
התעלמתי ממנו וחזרתי אליה. השתופפתי לידה, קרוב ככל שעמד לי אומץ לבי, והסתכלתי לכיוון שאליו הופנו עיניה. ראשה היה מוטה מעט קדימה, כאילו השקיפה למטה לתוך הערוץ.
בדיוק כמו זאנדט, גם אני רציתי לחזור מהר למכונית. באותו רגע השתוקקתי להיות ברוני`ז לאונג`. או אפילו בקניון של יקימה, אם אין ברירה.
לא היה קל לרדת לתוך הערוץ. התחלתי לרדת כשפני לכיוון ההליכה, אבל מהר מאוד הסתובבתי ונעזרתי גם בידיים. שמעתי את זאנדט מקלל מלמעלה ולאחר מכן מצטרף אלי. לשמחתי הוא בחר לרדת במרחק כמה צעדים ממני. הסלעים שדרדר ברגליו התגלגלו למטה בלי לפגוע בי.
לא ראיתי הרבה בהתחלה כשהגעתי לקרקעית. השטח דמה לזה שלמעלה, רק יותר סלעי, עם פחות צמחייה וכמה עצים נמוכים. הערפל החל להתפזר עכשיו, נישא למקום אחר, והשמים הפכו כחולים כהים יותר.
ואז הבחנתי בערוץ נוסף בהמשך, שריד לפלג קטן שיָבש. התקרבתי אליו והופתעתי לגלות שהוא נפתח לאזור רחב יותר. עדיין עמדתי בכניסה לשם כשזאנדט הופיע, והציץ במשהו שהיה חבוי מאחורי הסלע.
בהתחלה היה קשה להבין מה זה.
ואז ראינו שזו פינה של מבנה קטן צמוד לדופן הערוץ.
התקרבנו אליו, שומרים על מרחק של כמה מטרים זה מזה. התברר שהוא ישן מאוד, בקתה עם חדר אחד מתקופת החלוצים. היא נבנתה מלוחות עץ עבים שעמדו יפה בתלאות הזמן, ועדיין שמרו פה ושם על צבעם החום בין כתמי האפור. קרשים מתקופה מאוחרת יותר מוסמרו אל החלונות מבפנים. הדלת הייתה חסומה ונעולה במנעול שלא נראה ישן כלל וכלל. מישהו תקף את הדלת בגרזן או באת, אבל זה קרה מזמן. צורות שנראו כמו אותיות בצבצו מבין הצלקות.
זאנדט אחז באקדחו ביד אחת והשתמש בידו השנייה כדי לצלם כמה תמונות במכשיר שלו. החלונות. הקירות. הדלת.
ואז הכניס את המכשיר לכיסו והביט בי. הנהנתי.
צעדתי קדימה ובעטתי בדלת, ומיד זינקתי הצדה. זאנדט ניצב בדיוק מאחורי, אקדחו מכוון קדימה.
חמקתי פנימה והפניתי את כל גופי ימינה אל מאחורי הדלת. הבקתה הייתה חשוכה לגמרי בגלל החלונות החסומים, אבל די אור חדר לתוכה מפתח הדלת. עור הקרקפת שלי ניסה לזחול אל אחורי ראשי.
הבקתה הייתה מלאה באנשים מתים.
שלוש גופות ישבו בשורה על ספסל, שעונות על הקיר. אחת הייתה כמעט שלד, השתיים האחרות כהות ומבחילות. לאחת לא היו זרועות; בטנה של השנייה התפקעה לפני זמן-מה. גופות נוספות היו מונחות בערמה קטנה ומסודרת בצד החדר, ולפחות עוד שתיים שכבו לאורך הקיר האחר. מצבן של הגופות הצביע על כך שאף אחד מהמתים לא מת באחרונה. מעצמותיהן של כמה הידלדלו שיירים ופיסות עור ובשר מיובש. מגולגולת אחת בלט חצייה העליון של בובת פלסטיק שננעצה בתוך החור שנפער במצח. שערה של הבובה האפיר מאבק.
עיני הסתגלו לאפלולית, והתחלתי להבחין בעוד ועוד חלקי גוף מצומקים: ערמה קטנה ומסודרת ליד הקיר שמשמאל. הזזתי חלק ממנה בכף רגלי וראיתי שכבת עצמות בתחתית. שכבה עבה, שחלקה כבר התפורר והפך לאבק.
שמטנו את זרועותינו האוחזות בנשק ומצמצנו. לא היה כאן איש שיוכל לפגוע בנו.
זאנדט כחכח בגרונו. "הם עשו את זה?"
"אנשי הקש? אולי. אבל חלק מזה נמצא פה כבר המון, המון זמן".
זאנדט רצה לערוך חיפוש בבקתה, אבל מבט חטוף גילה לי שלא נמצא בה דבר. זמנו של מי שרצח אנשים בבקתה הזאת לא היה מוגבל. חוץ מזה, פשוט לא רציתי להיות שם. בכלל לא. ככל שעמדתי שם זמן רב יותר התגנבה ללבי ההרגשה שהבקתה נושמת לאט, פולטת נשיפות מוחשיות של אוויר מבאיש. רציתי לצאת משם.
נסוגותי לאחור מהכניסה והמשכתי להביט במה שהיה בפנים. הייתי פחות מופתע עכשיו מכך שחלק מהעץ נותר חום. כאילו נספגו בקירות האלה אינספור מעשים זדוניים והזינו אותם בלחלוחית, בחיים. מה שהתרחש כאן קרה במשך זמן רב. אלה ללא ספק היו מעשי ידיו של יותר מאדם אחד, אולי אפילו של יותר מדור אחד. האם היה זה סתם מקום להשליך בו גופות, או שנוכחותן הדוממת, אופן הצבתן, הצטרפו לאיזה מסר עלום? חשבתי על הארץ כולה, על כל המרחבים הפתוחים, המתים שבה, ותהיתי אם זו הבקתה היחידה.
גם זאנדט יצא משם, אבל אז נעצר פתאום ונעץ את מבטו במשהו מאחורי גבי.
הסתובבתי וראיתי מה משך את תשומת לבו. היא הייתה במרחק מטרים ספורים מאיתנו, בצדו האחר של הערוץ, והונחה כך שתתגלה לעין ביציאה מן הבקתה.
צעדתי כמה צעדים לעברה. הגופה הזאת הייתה הרבה יותר טרייה. אבל תנוחתה לא הייתה מוקפדת כמו זו של הזוג בערבה שמעלינו. היא פשוט הושלכה ארצה, זרועותיה פרושות לצדדים ואחת מרגליה פרוקה. משהו חום מוסמר אל מרכז חזה, במקום שלא ניתן להתעלם ממנו. זה לא דמה לשום דבר שראיתי מעולם, אבל הריקנות הלא טבעית בפיו הפעור של האיש גילתה לי מה היה הדבר.
"זה הבחור? זה ג`וזף?"
זאנדט לא טרח להשיב.
ההליכה למכונית הייתה מפרכת. נסענו בדממה בכביש קולומביה לעבר פורטלנד.
בשדה התעופה עלינו על טיסות לכיוונים מנוגדים. לא נפגשנו שוב עד לחודש הבא, ובינתיים הכול השתנה.
חלק 1
מחסות קרים
אני מאמין
אף שלא מצאתים
שייתכנו בעולמנו
מילים שהן דברים
לורד ביירון, "העלייה לרגל של האביר הרולד"