יער סמיך, לחות באוויר, רקבובית נרמסת תחת סוליות הנעליים, תחרת שמיים אפורה ניבטת מבין הענפים, עלווה רוחשת כמו מלמול רפאים, צללים דואים, צללים חומקים, בקתות הרוסות, שרידי מדורות וגחלים עוממים, אורות מתעממים, כבים.

אם התיאור שלעיל מזכיר לכם את ספריו של <mark>מייקל</mark> מרשל, אתם אוהבים את <mark>מייקל</mark> מרשל, אלא שהספר הזה הוא חיקוי דהוי, לא מוצלח במיוחד, של <mark>מייקל</mark> מרשל. צינה לא אופפת אתכם, אגרוף ברזל לא מוחץ את לבכם,

אני מעריצה גדולה של <mark>מייקל</mark> מרשל מאז טרילוגיית אנשי הקש, ולכן לא הייתה מאושרת ממני כשגיליתי שיצא ספר חדש שלו. אני אוהבת את השילוב של מותחן עם קורטוב מהעל-טבעי, עם הכתיבה החדה והשנונה שלו שפעמים רבות מעלה חיוך על שפתיי.

ג'ון הנדרסון עובד כמלצר במסעדה קטנה בעיירה קטנה ומרוחקת. עברו שלוש שנים מאז שבנו סקוט טבע בנסיבות מסתוריות באגם מורדו, בבלאק רידג', וושינגטון, והוא עושה ככל יכולתו כדי לחיות את חיי

אוי כמה שחיכיתי לזה... חשבתי שזה כבר לא יקרה... אבל לא! הנה כאן ובשידור ישיר נכנס עוד ספר לרשימה השחורה שלי ("1. לנטוש על אי בודד. 2. לפוצץ את האי.") מה שנותן לי את ההזדמנות להוריד את כפפות המשי ולהגיד פעם אחת את האמת העירומה.

אין ספר יותר נמרח מהספר הזה. כל ארבעים דפים בערך נאלצתי לעשות הפסקה מהכאב ראש שהסופר הזה גרם לי, בהפסקה ניצלתי את הזמן על-מנת לחבוט את הספר בקיר ולקלל את כל האלילים על כמ

כתיבה כל כך טובה מבוזבזת על עלילות מחורבנות- קווים לדמותו של <mark>מייקל</mark> מרשל

עלי לחכות לספר הרביעי בטרילוגיה שיסביר לי כל מה שלא הבנתי? חייתי לי מיום ליום, גומעת בשקיקה את ספריו עבי הכרס של <mark>מייקל</mark> מרשל, חרדה, מפוחדת, כוססת ציפורניים, אחוזת אימה, מתוחה עד קצה הקרקפת, זוללת שוקולדים בלי סוף, ותשובות אין.
אחרי אנשי הקש נשארתי עם הלשון בחוץ, עם מיליון שאלות ותקוות שמרשל יפתור את החידות בספרו הבא.
קראתי את האדם הזקוף ובמוחי צר המקום לכל התהיות החדשות שנולדו.
ואז התנפלתי על דם

הביקורות על כריכת הספר מלפנים ומאחור מהללות את הספר. לצערי אני לא יכולה להצטרף למקהלה הזו.
זהו ספר על אלימות, על פשעי רצח מזוויעים של רוצחים סדרתיים. הספר מתאר שלושה מקרי רצח שמשטרת לוס אנג'לס חוקרת ורק בפענוח הסופי שלושת המקרים האלו מתלכדים לכדי פענוח אחד שמתקשר לאנשי הקש, חבורה של אנשים שפלים בעלי אג'נדה חולנית ומסוכנת.
בספר מתוארים גם מעשיו והפענוח של שוטר לשעבר במשטרה ביחד עם חוקרת FBI נחוש

זהו אחד מספרי המתח הנפלאים שקראתי בשנים האחרונות.
הספר מרתק ואוחז בקורא בבטן, לופת את לבו בצבת של אימה.
הכתיבה פואטית ויפהפיה.
מרשל מתאר את ארצות הברית האחרת, אמריקה של עיירות מנומנמות. החצר האחורית, רוחשת הסוד, זו ששונה כל כך מניו יורק.
הוא יודע לתאר בעשרות עמודים, התרחשות זעירה. ובכל זאת אין שורה משעממת.
התיאורים בספר חולפים בדימיון הקורא כמו סצינות בסרט, חיות ומפורטות.
הספר זרוע בהירהורי

וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר,
ואיתן צועד בסך סופר ספרי מתח שיודע את העבודה.
וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ והוא כתב ספר מתח כייפי,
ואז, OUT OF THE BLUE,
רעם ביום בהיר...
וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד
וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ
וא

תמיד כשיוצאים מהקולנוע יש את הסחרחורת הקטנה הזאת, מפלסים את הדרך בין ערמות של קופסאות פופקורן ואז מוצאים עצמנו זרוקים באיזה מגרש חנייה עלוב של קניון, או במקרה הטוב במאחורה של איזה מחסן מזון, מחפשים את הדרך חזרה לקולנוע. <mark>מייקל</mark> מרשל דאג להחזיר אותנו היישר דווקא לדוכן הפופקורן כדי לקנות עוד אחד, וגם אולי להסתכל על איזו טריילר לסרט הבא שלו. מרשל עושה קולנוע מספרות. רגע אחד, לא אמרתי קולנוע רע. אבל בטו