“רציחות, דם, אלימות. סיכמתי את הספר בשלוש מילים. ״אביב המורדים״ הוא ספר ההמשך של ״נפילת הממלכות״, המתאר את האירועים לאחר ששלוש הממלכות התאחדו לממלכה אחת בשם מיטיקה, בשלטונו של המלך הרשע גאיוס. הספר עוקב אחר מספר דמויות עיקריות שמקדמות את העלילה (הפרקים מחולקים לפי דמויות): המלך גאיוס - רשע שמזימתו היא למצוא את הרביעייה - שהם הכוחות אש, מים, אוויר ואדמה - ובכך להיות בעל כוחות של אל אלמוות. מאגנוס - בנו של המלך, שרוצה להתחקות אחרי אביו. קליאו - הנסיכה הטובה שרצונה לתפוס את כס המלוכה מידי המלך הרשע, אלא שבינתיים נאלצת לחיות בארמון ולהיות סרה למרותו של המלך. ג’ונאס - מנהיג המורדים העני שרצונו להפיל את המשטר המדכא ולשחרר מעבדות את אנשי הממלכות. לוסיה - אחותו החורגת של מאגנוס שמגלה את כוחותיה המיוחדים. יש דמויות נוספות, והסיפור מורכב ביותר וכל הפרקים נשזרים אחד בשני. בדומה לקודמו, גם הפעם הסופרת לא מפסיקה להפתיע ומשאירה אותי פעור פה הרבה פעמים להרבה זמן. יש הרבה טוויסטים ופיתולי עלילה, כמעט כל דבר שקורה הוא בלתי צפוי, הספר שומר על קצב מותח כל הזמן ולא משעמם לרגע. לא יכולתי להפסיק לקרוא (למעט הפעמים שנאלצתי). נשאבתי לסיפור המרתק ואהבתי את האופן שבו הסיפור נבנה מבחינת פוליטיקה, סודות, שקרים, רומנטיקה, נקמה, מניעים של דמויות והאכזריות שבהן הן נוקטות לעיתים. הצלחתי לדמיין בעיני רוחי את מה שקראתי. יש בספר הרבה רציחות, דם, אלימות, מוות, סכינים, חרבות, הרוגים, ועוד דם. אני מת על זה! סוף סוף ספר ששובר את הכללים ומפתיע את הקוראים כל פעם מחדש, שומר על המתח, סוחף מההלם ואף אחד לא יכול לנחש מה יקרה בעמוד הבא. הספר עצמו מבחינת עלילה הוא טוב מאוד, ואין כמעט תיאורים לא נחוצים. בדומה לספר הראשון, בסוף הספר העלילה נקטעת ולכן חייבים להמשיך לספר הבא כדי לדעת מה יקרה. אבל איך יש עוד ארבעה ספרים אם דמויות לא מפסיקות למות?! טוב, בהחלט מעניין מאוד מה יקרה בהמשך.”

“מאיפה להתחיל בכלל??? חייבת לומר שאהבתי יותר את הספר הזה מאשר את הראשון, בעיקר מבחינת העלילה. *יהיו ספויילרים בביקורת* . . . נתחיל עם הדברים הרעים? אוקיי. אז היו המון בעיות פיסוק של דאבל רווח (בלה בלה הולך ואז רואה אדם לדוגמא). שוב מורגן רודס לא כתבה נכון מערכת יחסים. בספר הראשון, כשקליאו ותיאון התאהבו, זה היה כזה, "שלום שומר שאני לא מכירה בום אני מאוהבת" כנ"ל לצד השני. בסוף הספר הראשון נורא רציתי שקליאו וג'ונאס יהיו יחד, אבל בספר השני כשזה סו סוף קרה, כבר לא אהבתי את זה כי שוב, מורגן רודס לא כתבה נכון את מערכת היחסים! מה שגרם לי לחשוב לעומק יותר על מה שהולך בין מאגנוס לקליאו... את מערכת היחסים עם תיאון זה היה בבירור שהיא כתבה את זה בשביל להרוג אותו ושקליאו תהיה אומללה בגלל זה שהאהוב שלה מת. עם ג'ונאס אנחנו לא יודעים, אולי זה בגלל שהיא סתם רצתה שיהיה מישהו (אוי נו בהתחלה ממש שיפפתי את זה אבל הכתיבה שלה) שיעסיק את קליאו... כן, נישואים מאולצים בהחלט לא נעימים, היא כתבה יפה מאוד את השנאה ביניהם, אבל משפט פה, משפט שם, קטעים קטנים כל כך עד שאם זו לא הקריאה השנייה+ של הספר לא הייתם שמים לב אליהם ("זה רק... ניק" , "כן, אני יודע, אני ביקשתי שיבוא האומללות שלך בלה בלה בלה" ..... "ביקשת שיבוא בשביל שלא אהיה עצובה?" משהו כזה היה רשום, עמ' 277. כן, אני זוכרת את העמודים של כל קטע שאהבתי, זה הופך אותי למשוגעת??? אולי), והתחלתי נורא לשפפ בניהם ("אוףףף ממש בא לי שמאגנוס וקליאו יהיו ביחד ו- רגע הם נשואים יששששש כ מ ה נ ו ח). לדעתי בספרים הבאים מורג רודס הולכת לשדך בניהם ואני ממש מצפה לזה, ואני מקווה שהיא תעשה את זה כמו שצריך. אה, כן, מאגנוס. מאגנוס הדמות הכי טובה בכל הספר. גם בספר הראשון אהבתי אותו נורא, הוא פשוט מהדמויות האלה. הוא קודר ורע לכאורה, אך יש בתוכו טוב כמו שראינו בספר הראשון הרבה. ראיתי פה כמה שאמרו שבספר השני הם פחות אהבו אותו, אבל אני עדיין אהבתי אותו בספר השני, אפילו יותר. ממש התחרפנתי מאיך שהוא עשה החלטות "גרועות", שהוא התנהג כאילו הוא יורשו של אביו, כאילו הוא אכזרי, אבל אני יודעת שזו הצגה אחת גדולה. והא תמיד ניסה לעשות את הדבר הנכון (גם עם מירה ובהחלט עם ניק. הוא היה יכול להוציא אותו להורג אבל הורה לשים אותו לטפל בסוסים כי הוא הציל את חייו וגם אם כלפי חוץ הוא "שנא" אותו, הוא הכיר לו תודה. אם אני זוכרת נכון, בעמ' 287, כשהופיע המתנקש, מאינסטינקט של רגע הוא דחף אותה אחורה בשביל להגן עליה, מורגן רודס גם טרחה לציין את זה ב-289). בקיצור, אני מאוד אוהבת את הדמותשל מאגנוס. טוב, עם כל הכבוד למאגנוס, בביקורת אצטרך לדבר על עוד דברים מלבדו (אוףףףף). ליסנדרה... ליסנדרה היא דמות שאני קצת פחות מחבבת, בלשון המעטה. קודם כל, בהתחלה כשהיא פקפקה בג'ונאס ובכל מה שעשה, זה היה ממש מעצבן. בכללי, הפרקים שלה היו חסרי תועלת ורק חזרו על דברים שכבר ידענו. נורא מיותר. לוסיה... כולם שונאים אותה, אבל אני לא כל כך. זה כנראה בגלל שכשקראתי את הפרקים די רפרפתי עליהם כי היא לא ממש מעניינת אותי. היא כביכול הקוסמת המופלאה אבל האופי שלה חסר כל (האנה המסכנה! עוד סמל לטוב ליבו של מאגנוס!). קליאו... אהבתי נורא את ההתפחות של הדמות שלה. בהתחלה היא הייתה די חלשה, ולמרות שהיא עדיין לא יודעת להילחם כמו שצריך, מבחינת אופי היא די התחזקה. לא יותר מדי, אבל התחזקה. ג'ונאס... אין לי מה להגיד על ג'ונאס הוא פשוט ג'ונאס ואם תבקשו ממני לתאר את האופי שלו אין לי הרבה מה לומר. אבל הוא בכל זאת דמות נחמדה. בריון. בריון היה החבר הכי טוב של ג'ונאס וידעתי שהוא ימות. כשליסנדרה רק הופיעה רציתי שהיא ובריון יהיו ביחד אבל אז היא נהייתה מגעילה וזה וידעתי שהיא ההיה עם ג'ונאס. אז ידעתי שבריון ימות :( אבל ממש אהבתי אותו. ואחרון ומאודדדדדדד חביב! ניק. ניקי שלנו, ניקולו קאסיאן. אני לא יודעת מתי החלטתי שהוא הדמות האהובה עליי (טוב, יש שתי דמויות אהובות עליי בספרים: האדישים וזה - מאגנוס - והחננות החמודים - ניק), כנראה כשאמרו שהוא ג'ינג'י (מצטערת, יש לי חולשה לג'נג'ים). הוא פשוט דמות ממש טובה, ונורא אהבתי אותו בספר הראשון. בספר השני הקטע שהוא כעס על קליאו בגלל שהיא לא מחבבת אותו בחזרה באותה דרך קצת עצבן אותי אבל סלחתי לו נורא מהר. וואו, אני זוכרת את הקטע הזה שדיברתי עם חברה תוך כדי והיא אמרה לי, "נווווו, תקראי כבר! את תמותי!" במיוחד שכל הזמן אמרתי לה כמה שאני אוהבת את ניק, אני לא איתמם וידעתי שזה מה שהול לקרות, הייתי בטוחה שאשור הולך לדקוראותו. התחלתי לצווח קלות כשהוא נישק אותו הייתי כזה, "מ ה". זו הייתה תפנית גדולה בעלילה, ושוב, הכותבת לא הראתה יחסים ואני לא סומכת על אשור הזה. הוא בטוח יבגוד בהם. ומה הקטע ש"אני לא אומר לך כלום" *מנשק אותו* "תעזור לי?" , "אוקיי." זה לא עובד ככה! בכל מקרה, ספר מצוין, מומלץ בחום! ~אני סוגדת לכל מי שקרא את כל זה~”

“להבים חדים. יערות. מערות. ארמונות. גנים. כפרים. אוהלים. טורנדו. מצפה. נצים. חלומות. דם. זה הספר. הספר השני בסדרת "נפילת הממלכות" שיחרוט בליבכם את שמותיכם. למרבה הפלא, הוא עקף את הקודם. אני לא יודעת אם זה בגלל שכל הדמויות מכירות, קליאו וג'ונאס, המרד או שסתם הוא יותר מעניין. הוא יותר טוב! אני עצובה בשביל הדמויות. לקליאו ומאגנוס- אני לא תומכת בנישואיכם! תתגרשו ושהיא תהיה עם ג'ונאס והוא עם לוסיה. הסיבה שבגללה לא סבלתי את לוסיה בספר הזה זה בגלל ההתאהבות המטופשת שלה בצופה הזה- אלקסיוס. היא כל הזמן חושבת באחד הפרקים: "הוא כזה יפה. כה יפה. תנשק אותי כבר," וכאלה. באמת לוסיה, ציפיתי ממך ליותר. היא כל הזמן אומרת שהוא יפה, ומה עם פנימיות? את אוהבת אותו רק בגלל שהוא יפה?! את שטחית, כך מסתבר. אני פוקדת עליך להיות עם מאגנוס מיד או שאני אייחל למותך. לך מגיע אותו ולו מגיע אותך (למרות שמגיע לו יותר. אבל אותך הוא אוהב אז תהיו יחד). אם מדברים, אני פחות אהבתי את מאגנוס בספר הזה, לא יודעת למה. כנראה החיבה שהיתה לי אליו עברה לג'ונאס או שהיא מתחלקת בין שניהם. או שהוא הפך לאדיש מדי. קליאו התבגרה בספר הזה, הפכה לטובה יותר. אני אוהבת אותה. ליסנדרה, נחמדה ותו לא. תחיי ג'ונאס וקליאו!! ליסנדרה, אם תתערבי, אני מבטיחה לך שזה לא יהיה יפה. ועכשיו לחלק הכי טוב בספר: תופים רועמים...... *ספוילר, ספוילר* המוות של ארון!!!!! מחיאות כפיים סוהרות, צווחות שמחה, ריצה בכל רחבי החדר כדי לשחרר את השמחה. וואי, זה היה טוב. איך ששמעתי שהוא מת וקראתי את הביקורות כאן וחשבתי: היה צריך לעשות הגרלה מי יהרוג אותו. כל-כך הרבה אנשים רוצים לעשות את זה. דמיינו: "מספר 12 זכית! אתה תיתן לו מכת ברכיה!" הכרוז קורא בפסטיבל שוקק האנשים מישהו פוסע לכיוון הנער הקשור בחבלים שמלופפים סביב ידיו ורגליו ושמטפחת קשורה על פיו. אומנם הוא נראה תמים, אך הוא לא. זהו ארון לאגאריס. הדמות הגרועה ביותר בספר (חוץ ממלך הדם בעצמו). האיש נותן לו את מכת הברכיה, בעוד שהקשור נאנק מכאב. בעוד שהוא ממשיך לקלל מתחת למטפחת פוסעת מישהי נוספת שנותנת לו סטירה הגונה שמשאירה לו אדום על כל לחיו השמאלית. עוד מישהו פוסע ונותן לו אגרוף לפנים. ועוד מישהי דורכת לו על הרגל עד שהיא נמחצת. ועוד מישהו ועוד מישהי ועוד אחת ואחד ואחד ואחת. עד שמגיעים לאיזה חמישים אנשים. ואז מגיעה מישהי. היא מתקדמת אליו בעיניים מושפלות אך רושפות משנאה. היא רואה את פניו השבורות והמייבבות. לרגע היא מרחמת עליו ואז נזכרת, מה הוא עשה ואיזה אדם שפל הוא. היא משתדלת לא להסתכל בעיניו ואז דורכת על שתי רגליו ונותנת אגרוף לחזהו. היא פונה משם, מנקה את ידיה מהגועל שבו נגעה וצופה במי שמתקדם. שיערו היה שחור, היתה לו צלקת והוא התקדם אליו במהירות. הוא לבש שריון נוצץ ועיניו הוסתרו מעיניה. הוא עמד מול ארון ופתאום שלף חרב ותקע אותה בליבו. מארון התפרץ שטף דם גדול והוא התהפך עם כסאו עד שנשכב על הרצפה. עיניו המטופשות נשארו פתוחות ובוהות בשום דבר. סביבו התפשטה שלולית דם ענקית. "בוז! בוז!" קרא הקהל, "גם אנחנו רצינו להחטיף לו, עכשיו אנחנו לא יכולים! קנינו כרטיסים! תתחשב בנו!" הנער בעל השיער השחור פנה משם במהירות. הקהל המשיך לצעוק בוז וכדומה, וביקשו החזר כספי בעוד שאותה נערה שעמדה בצד פנתה לזו שעמדה לצידה והצביעה על גופתו שותת הדם של ארון. היא משכה בכתפיה ואמרה: "מזל שהייתי לפניו." וזהו סיפור המוות של ארון. סתם, סתם אבל זה יכל להיות נכון. כולם רוצים להחטיף לו ואז מגיע מישהו ולא נותן לכולם להחטיף לו. ואני יודעת שכולם היו רוצים להחטיף לארון בוקס, כאפה, מכת ברכיה או משהו. כל אדם שפגשתי וקרא את הספר הסכים איתי בזה. לגבי המוות הזה, רודס מורגן היתה חכמה: היא לא עשתה את זה כמו שחשבנו אלא מי שהרג את ארון היה כזה שלא חשבנו שיעשה את זה וזה הפתיע אותנו. יש חיסרון במוות הזה: א. בכל זאת רציתי שג'ונאס יהרוג אותו. סגירת נעגל שכזו, ב. מי תהיה הדמות השנואה עלי עכשיו?! (טוב יש הרבה אבל הוא מיוחד). *סוף הספוילר הארוך* אז זהו. זוהי ביקורתי המשפילה, המבולגנת וקצת סוטה מהנושא. אבל לא נורא זה שווה את זה. קראו מיד! עוד משהו, בארה"ב יצאו כבר הספרים השלישי והרביעי (הכריכות מדהימות ביופים כרגיל), ובישראל זה לא יצא עוד! תוציאו כבר את הספר הזה! אני מצפה לזה! עוד משהו שרציתי להגיד גם בספר הזה וגם בספר הראשון. בדרך כלל אינני מתייחסת לתרגום אבל בסדרה הזו זה נורא. אני צריכה לתקן את הספר בשגיאות כתיב ובזכר/נקבה. זה מעצבן! וגם כיף להעיר הערות לספר, אבל זה עדין נורא! ממש! תודה למי ששרד את הביקורת.”

“תענוג להיות הראשונה שמדרגת את הספר ועוד יותר תענוג להיות הראשונה שכותבת עליו ביקורת. למרות חוק הספרים שלא מאפשר לתת הנחות לספרים חדשים לתקופה של שנה וחצי,לא ויתרתי לעצמי ורכשתי את הספר במחירו המלא. אין ספק תענוג כמו תמיד. הספר הראשון היה נהדר השני טוב לא פחות ממנו. שלוש הממלכות מאוחדות תחת שלטון אחד ודרך חדשה נסללת לאורך הממלכה במחיר דמים קשה. גיבורנו הקודמים צריכים להתמודד עם מציאות חדשה,אהבות חדשות,בגידות,קשיים,רציחות ומרידות,קסמים וכישופים בלתי מוסברים.. מי ינצח? מי יפסיד? מי יחיה ומי ימות? מי ישלוט בעולם כולו? קליאו הנסיכה המפונקת שמוצאת את עצמה כלואה כמו ציפור בכלוב מזהב? מאגנוס הנסיך הצעיר המתחיל להבין את מחירו של תאוות הכוח והשליטה? לוסיה הנאלצת להתמודד עם כוחותיה ועם האפלה שמתגלה בתוכה? ג'ונאס העומד בראש קבוצת מורדים נגד השלטון במאבק בלתי פוסק? הגיבורה חדשה ליסנדרה שאיבדה את משפחתה בפקודת המלך גאיוס המצטיינת בקליעה מחץ וקשת ומצטרפת לכוחות המורדים? ספר מרשים ביותר, הקריאה בו מהנה וקולחת. למרות שגם בספר זה ישנם כמה ליקויים הנובעים כנראה מעריכה שגויה. אך עדיין מצליח לשמור על רמת הראשון, טוב, מעניין ,הדמיות בנוית כהלכה, העלילה לא מפסיקה להפתיע, ורמת העניין לא יורדת לרגע. מומלץ בחום נערים ובוגרים כאחד. וגם לשלישי אצפה בכיליון עיניים לא משנה מה יהיה מחירו.”

“רציחות, דם, אלימות. סיכמתי את הספר בשלוש מילים. ״אביב המורדים״ הוא ספר ההמשך של ״נפילת הממלכות״, המתאר את האירועים לאחר ששלוש הממלכות התאחדו לממלכה אחת בשם מיטיקה, בשלטונו של המלך הרשע גאיוס. הספר עוקב אחר מספר דמויות עיקריות שמקדמות את העלילה (הפרקים מחולקים לפי דמויות): המלך גאיוס - רשע שמזימתו היא למצוא את הרביעייה - שהם הכוחות אש, מים, אוויר ואדמה - ובכך להיות בעל כוחות של אל אלמוות. מאגנוס - בנו של המלך, שרוצה להתחקות אחרי אביו. קליאו - הנסיכה הטובה שרצונה לתפוס את כס המלוכה מידי המלך הרשע, אלא שבינתיים נאלצת לחיות בארמון ולהיות סרה למרותו של המלך. ג’ונאס - מנהיג המורדים העני שרצונו להפיל את המשטר המדכא ולשחרר מעבדות את אנשי הממלכות. לוסיה - אחותו החורגת של מאגנוס שמגלה את כוחותיה המיוחדים. יש דמויות נוספות, והסיפור מורכב ביותר וכל הפרקים נשזרים אחד בשני. בדומה לקודמו, גם הפעם הסופרת לא מפסיקה להפתיע ומשאירה אותי פעור פה הרבה פעמים להרבה זמן. יש הרבה טוויסטים ופיתולי עלילה, כמעט כל דבר שקורה הוא בלתי צפוי, הספר שומר על קצב מותח כל הזמן ולא משעמם לרגע. לא יכולתי להפסיק לקרוא (למעט הפעמים שנאלצתי). נשאבתי לסיפור המרתק ואהבתי את האופן שבו הסיפור נבנה מבחינת פוליטיקה, סודות, שקרים, רומנטיקה, נקמה, מניעים של דמויות והאכזריות שבהן הן נוקטות לעיתים. הצלחתי לדמיין בעיני רוחי את מה שקראתי. יש בספר הרבה רציחות, דם, אלימות, מוות, סכינים, חרבות, הרוגים, ועוד דם. אני מת על זה! סוף סוף ספר ששובר את הכללים ומפתיע את הקוראים כל פעם מחדש, שומר על המתח, סוחף מההלם ואף אחד לא יכול לנחש מה יקרה בעמוד הבא. הספר עצמו מבחינת עלילה הוא טוב מאוד, ואין כמעט תיאורים לא נחוצים. בדומה לספר הראשון, בסוף הספר העלילה נקטעת ולכן חייבים להמשיך לספר הבא כדי לדעת מה יקרה. אבל איך יש עוד ארבעה ספרים אם דמויות לא מפסיקות למות?! טוב, בהחלט מעניין מאוד מה יקרה בהמשך.”

“מאיפה להתחיל בכלל??? חייבת לומר שאהבתי יותר את הספר הזה מאשר את הראשון, בעיקר מבחינת העלילה. *יהיו ספויילרים בביקורת* . . . נתחיל עם הדברים הרעים? אוקיי. אז היו המון בעיות פיסוק של דאבל רווח (בלה בלה הולך ואז רואה אדם לדוגמא). שוב מורגן רודס לא כתבה נכון מערכת יחסים. בספר הראשון, כשקליאו ותיאון התאהבו, זה היה כזה, "שלום שומר שאני לא מכירה בום אני מאוהבת" כנ"ל לצד השני. בסוף הספר הראשון נורא רציתי שקליאו וג'ונאס יהיו יחד, אבל בספר השני כשזה סו סוף קרה, כבר לא אהבתי את זה כי שוב, מורגן רודס לא כתבה נכון את מערכת היחסים! מה שגרם לי לחשוב לעומק יותר על מה שהולך בין מאגנוס לקליאו... את מערכת היחסים עם תיאון זה היה בבירור שהיא כתבה את זה בשביל להרוג אותו ושקליאו תהיה אומללה בגלל זה שהאהוב שלה מת. עם ג'ונאס אנחנו לא יודעים, אולי זה בגלל שהיא סתם רצתה שיהיה מישהו (אוי נו בהתחלה ממש שיפפתי את זה אבל הכתיבה שלה) שיעסיק את קליאו... כן, נישואים מאולצים בהחלט לא נעימים, היא כתבה יפה מאוד את השנאה ביניהם, אבל משפט פה, משפט שם, קטעים קטנים כל כך עד שאם זו לא הקריאה השנייה+ של הספר לא הייתם שמים לב אליהם ("זה רק... ניק" , "כן, אני יודע, אני ביקשתי שיבוא האומללות שלך בלה בלה בלה" ..... "ביקשת שיבוא בשביל שלא אהיה עצובה?" משהו כזה היה רשום, עמ' 277. כן, אני זוכרת את העמודים של כל קטע שאהבתי, זה הופך אותי למשוגעת??? אולי), והתחלתי נורא לשפפ בניהם ("אוףףף ממש בא לי שמאגנוס וקליאו יהיו ביחד ו- רגע הם נשואים יששששש כ מ ה נ ו ח). לדעתי בספרים הבאים מורג רודס הולכת לשדך בניהם ואני ממש מצפה לזה, ואני מקווה שהיא תעשה את זה כמו שצריך. אה, כן, מאגנוס. מאגנוס הדמות הכי טובה בכל הספר. גם בספר הראשון אהבתי אותו נורא, הוא פשוט מהדמויות האלה. הוא קודר ורע לכאורה, אך יש בתוכו טוב כמו שראינו בספר הראשון הרבה. ראיתי פה כמה שאמרו שבספר השני הם פחות אהבו אותו, אבל אני עדיין אהבתי אותו בספר השני, אפילו יותר. ממש התחרפנתי מאיך שהוא עשה החלטות "גרועות", שהוא התנהג כאילו הוא יורשו של אביו, כאילו הוא אכזרי, אבל אני יודעת שזו הצגה אחת גדולה. והא תמיד ניסה לעשות את הדבר הנכון (גם עם מירה ובהחלט עם ניק. הוא היה יכול להוציא אותו להורג אבל הורה לשים אותו לטפל בסוסים כי הוא הציל את חייו וגם אם כלפי חוץ הוא "שנא" אותו, הוא הכיר לו תודה. אם אני זוכרת נכון, בעמ' 287, כשהופיע המתנקש, מאינסטינקט של רגע הוא דחף אותה אחורה בשביל להגן עליה, מורגן רודס גם טרחה לציין את זה ב-289). בקיצור, אני מאוד אוהבת את הדמותשל מאגנוס. טוב, עם כל הכבוד למאגנוס, בביקורת אצטרך לדבר על עוד דברים מלבדו (אוףףףף). ליסנדרה... ליסנדרה היא דמות שאני קצת פחות מחבבת, בלשון המעטה. קודם כל, בהתחלה כשהיא פקפקה בג'ונאס ובכל מה שעשה, זה היה ממש מעצבן. בכללי, הפרקים שלה היו חסרי תועלת ורק חזרו על דברים שכבר ידענו. נורא מיותר. לוסיה... כולם שונאים אותה, אבל אני לא כל כך. זה כנראה בגלל שכשקראתי את הפרקים די רפרפתי עליהם כי היא לא ממש מעניינת אותי. היא כביכול הקוסמת המופלאה אבל האופי שלה חסר כל (האנה המסכנה! עוד סמל לטוב ליבו של מאגנוס!). קליאו... אהבתי נורא את ההתפחות של הדמות שלה. בהתחלה היא הייתה די חלשה, ולמרות שהיא עדיין לא יודעת להילחם כמו שצריך, מבחינת אופי היא די התחזקה. לא יותר מדי, אבל התחזקה. ג'ונאס... אין לי מה להגיד על ג'ונאס הוא פשוט ג'ונאס ואם תבקשו ממני לתאר את האופי שלו אין לי הרבה מה לומר. אבל הוא בכל זאת דמות נחמדה. בריון. בריון היה החבר הכי טוב של ג'ונאס וידעתי שהוא ימות. כשליסנדרה רק הופיעה רציתי שהיא ובריון יהיו ביחד אבל אז היא נהייתה מגעילה וזה וידעתי שהיא ההיה עם ג'ונאס. אז ידעתי שבריון ימות :( אבל ממש אהבתי אותו. ואחרון ומאודדדדדדד חביב! ניק. ניקי שלנו, ניקולו קאסיאן. אני לא יודעת מתי החלטתי שהוא הדמות האהובה עליי (טוב, יש שתי דמויות אהובות עליי בספרים: האדישים וזה - מאגנוס - והחננות החמודים - ניק), כנראה כשאמרו שהוא ג'ינג'י (מצטערת, יש לי חולשה לג'נג'ים). הוא פשוט דמות ממש טובה, ונורא אהבתי אותו בספר הראשון. בספר השני הקטע שהוא כעס על קליאו בגלל שהיא לא מחבבת אותו בחזרה באותה דרך קצת עצבן אותי אבל סלחתי לו נורא מהר. וואו, אני זוכרת את הקטע הזה שדיברתי עם חברה תוך כדי והיא אמרה לי, "נווווו, תקראי כבר! את תמותי!" במיוחד שכל הזמן אמרתי לה כמה שאני אוהבת את ניק, אני לא איתמם וידעתי שזה מה שהול לקרות, הייתי בטוחה שאשור הולך לדקוראותו. התחלתי לצווח קלות כשהוא נישק אותו הייתי כזה, "מ ה". זו הייתה תפנית גדולה בעלילה, ושוב, הכותבת לא הראתה יחסים ואני לא סומכת על אשור הזה. הוא בטוח יבגוד בהם. ומה הקטע ש"אני לא אומר לך כלום" *מנשק אותו* "תעזור לי?" , "אוקיי." זה לא עובד ככה! בכל מקרה, ספר מצוין, מומלץ בחום! ~אני סוגדת לכל מי שקרא את כל זה~”

“להבים חדים. יערות. מערות. ארמונות. גנים. כפרים. אוהלים. טורנדו. מצפה. נצים. חלומות. דם. זה הספר. הספר השני בסדרת "נפילת הממלכות" שיחרוט בליבכם את שמותיכם. למרבה הפלא, הוא עקף את הקודם. אני לא יודעת אם זה בגלל שכל הדמויות מכירות, קליאו וג'ונאס, המרד או שסתם הוא יותר מעניין. הוא יותר טוב! אני עצובה בשביל הדמויות. לקליאו ומאגנוס- אני לא תומכת בנישואיכם! תתגרשו ושהיא תהיה עם ג'ונאס והוא עם לוסיה. הסיבה שבגללה לא סבלתי את לוסיה בספר הזה זה בגלל ההתאהבות המטופשת שלה בצופה הזה- אלקסיוס. היא כל הזמן חושבת באחד הפרקים: "הוא כזה יפה. כה יפה. תנשק אותי כבר," וכאלה. באמת לוסיה, ציפיתי ממך ליותר. היא כל הזמן אומרת שהוא יפה, ומה עם פנימיות? את אוהבת אותו רק בגלל שהוא יפה?! את שטחית, כך מסתבר. אני פוקדת עליך להיות עם מאגנוס מיד או שאני אייחל למותך. לך מגיע אותו ולו מגיע אותך (למרות שמגיע לו יותר. אבל אותך הוא אוהב אז תהיו יחד). אם מדברים, אני פחות אהבתי את מאגנוס בספר הזה, לא יודעת למה. כנראה החיבה שהיתה לי אליו עברה לג'ונאס או שהיא מתחלקת בין שניהם. או שהוא הפך לאדיש מדי. קליאו התבגרה בספר הזה, הפכה לטובה יותר. אני אוהבת אותה. ליסנדרה, נחמדה ותו לא. תחיי ג'ונאס וקליאו!! ליסנדרה, אם תתערבי, אני מבטיחה לך שזה לא יהיה יפה. ועכשיו לחלק הכי טוב בספר: תופים רועמים...... *ספוילר, ספוילר* המוות של ארון!!!!! מחיאות כפיים סוהרות, צווחות שמחה, ריצה בכל רחבי החדר כדי לשחרר את השמחה. וואי, זה היה טוב. איך ששמעתי שהוא מת וקראתי את הביקורות כאן וחשבתי: היה צריך לעשות הגרלה מי יהרוג אותו. כל-כך הרבה אנשים רוצים לעשות את זה. דמיינו: "מספר 12 זכית! אתה תיתן לו מכת ברכיה!" הכרוז קורא בפסטיבל שוקק האנשים מישהו פוסע לכיוון הנער הקשור בחבלים שמלופפים סביב ידיו ורגליו ושמטפחת קשורה על פיו. אומנם הוא נראה תמים, אך הוא לא. זהו ארון לאגאריס. הדמות הגרועה ביותר בספר (חוץ ממלך הדם בעצמו). האיש נותן לו את מכת הברכיה, בעוד שהקשור נאנק מכאב. בעוד שהוא ממשיך לקלל מתחת למטפחת פוסעת מישהי נוספת שנותנת לו סטירה הגונה שמשאירה לו אדום על כל לחיו השמאלית. עוד מישהו פוסע ונותן לו אגרוף לפנים. ועוד מישהי דורכת לו על הרגל עד שהיא נמחצת. ועוד מישהו ועוד מישהי ועוד אחת ואחד ואחד ואחת. עד שמגיעים לאיזה חמישים אנשים. ואז מגיעה מישהי. היא מתקדמת אליו בעיניים מושפלות אך רושפות משנאה. היא רואה את פניו השבורות והמייבבות. לרגע היא מרחמת עליו ואז נזכרת, מה הוא עשה ואיזה אדם שפל הוא. היא משתדלת לא להסתכל בעיניו ואז דורכת על שתי רגליו ונותנת אגרוף לחזהו. היא פונה משם, מנקה את ידיה מהגועל שבו נגעה וצופה במי שמתקדם. שיערו היה שחור, היתה לו צלקת והוא התקדם אליו במהירות. הוא לבש שריון נוצץ ועיניו הוסתרו מעיניה. הוא עמד מול ארון ופתאום שלף חרב ותקע אותה בליבו. מארון התפרץ שטף דם גדול והוא התהפך עם כסאו עד שנשכב על הרצפה. עיניו המטופשות נשארו פתוחות ובוהות בשום דבר. סביבו התפשטה שלולית דם ענקית. "בוז! בוז!" קרא הקהל, "גם אנחנו רצינו להחטיף לו, עכשיו אנחנו לא יכולים! קנינו כרטיסים! תתחשב בנו!" הנער בעל השיער השחור פנה משם במהירות. הקהל המשיך לצעוק בוז וכדומה, וביקשו החזר כספי בעוד שאותה נערה שעמדה בצד פנתה לזו שעמדה לצידה והצביעה על גופתו שותת הדם של ארון. היא משכה בכתפיה ואמרה: "מזל שהייתי לפניו." וזהו סיפור המוות של ארון. סתם, סתם אבל זה יכל להיות נכון. כולם רוצים להחטיף לו ואז מגיע מישהו ולא נותן לכולם להחטיף לו. ואני יודעת שכולם היו רוצים להחטיף לארון בוקס, כאפה, מכת ברכיה או משהו. כל אדם שפגשתי וקרא את הספר הסכים איתי בזה. לגבי המוות הזה, רודס מורגן היתה חכמה: היא לא עשתה את זה כמו שחשבנו אלא מי שהרג את ארון היה כזה שלא חשבנו שיעשה את זה וזה הפתיע אותנו. יש חיסרון במוות הזה: א. בכל זאת רציתי שג'ונאס יהרוג אותו. סגירת נעגל שכזו, ב. מי תהיה הדמות השנואה עלי עכשיו?! (טוב יש הרבה אבל הוא מיוחד). *סוף הספוילר הארוך* אז זהו. זוהי ביקורתי המשפילה, המבולגנת וקצת סוטה מהנושא. אבל לא נורא זה שווה את זה. קראו מיד! עוד משהו, בארה"ב יצאו כבר הספרים השלישי והרביעי (הכריכות מדהימות ביופים כרגיל), ובישראל זה לא יצא עוד! תוציאו כבר את הספר הזה! אני מצפה לזה! עוד משהו שרציתי להגיד גם בספר הזה וגם בספר הראשון. בדרך כלל אינני מתייחסת לתרגום אבל בסדרה הזו זה נורא. אני צריכה לתקן את הספר בשגיאות כתיב ובזכר/נקבה. זה מעצבן! וגם כיף להעיר הערות לספר, אבל זה עדין נורא! ממש! תודה למי ששרד את הביקורת.”

“תענוג להיות הראשונה שמדרגת את הספר ועוד יותר תענוג להיות הראשונה שכותבת עליו ביקורת. למרות חוק הספרים שלא מאפשר לתת הנחות לספרים חדשים לתקופה של שנה וחצי,לא ויתרתי לעצמי ורכשתי את הספר במחירו המלא. אין ספק תענוג כמו תמיד. הספר הראשון היה נהדר השני טוב לא פחות ממנו. שלוש הממלכות מאוחדות תחת שלטון אחד ודרך חדשה נסללת לאורך הממלכה במחיר דמים קשה. גיבורנו הקודמים צריכים להתמודד עם מציאות חדשה,אהבות חדשות,בגידות,קשיים,רציחות ומרידות,קסמים וכישופים בלתי מוסברים.. מי ינצח? מי יפסיד? מי יחיה ומי ימות? מי ישלוט בעולם כולו? קליאו הנסיכה המפונקת שמוצאת את עצמה כלואה כמו ציפור בכלוב מזהב? מאגנוס הנסיך הצעיר המתחיל להבין את מחירו של תאוות הכוח והשליטה? לוסיה הנאלצת להתמודד עם כוחותיה ועם האפלה שמתגלה בתוכה? ג'ונאס העומד בראש קבוצת מורדים נגד השלטון במאבק בלתי פוסק? הגיבורה חדשה ליסנדרה שאיבדה את משפחתה בפקודת המלך גאיוס המצטיינת בקליעה מחץ וקשת ומצטרפת לכוחות המורדים? ספר מרשים ביותר, הקריאה בו מהנה וקולחת. למרות שגם בספר זה ישנם כמה ליקויים הנובעים כנראה מעריכה שגויה. אך עדיין מצליח לשמור על רמת הראשון, טוב, מעניין ,הדמיות בנוית כהלכה, העלילה לא מפסיקה להפתיע, ורמת העניין לא יורדת לרגע. מומלץ בחום נערים ובוגרים כאחד. וגם לשלישי אצפה בכיליון עיניים לא משנה מה יהיה מחירו.”