לפני כמה שנים נסענו אני, אישי, שני הילדים והציפיות הנמוכות שלי, ללונה פארק בספרד. הגענו, קנינו את הכרטיסים ומיד בכניסה היה מתקן שממבט ראשון נראה גם כיפי וגם לא מאד מפחיד. ברגעים כאלה, אחרי נסיעה ארוכה, אני קצרת רוח ורוצה מיד להתחיל. לכן ניגשתי אל התור יחד עם הבן שלי. לשנינו אדרנלין מן הסוג שלונה פארקים יודעים להעלות, עושה רק טוב. ניסיתי לשכנע גם את שני בני המשפחה השקולים יותר להצטרף אלינו, אבל מיד

#
היא בת 42. היא חושבת שהיא מכירה את העולם – למרות שכל חייה גרה בנאפולי או בפרבריה והתרחקה מהם רק כדי לבקר את דודתה בטורינו. היא מורה בבית ספר ערב למבוגרים – מין יצור כילאיים המאפשר למבוגרים שנשרו מוקדם מבית הספר להשיג תעודה של בוגר 8 שנות לימוד - בשביל להתקדם בעבודה. היא מורה לספרות (איטלקית), חיה לבד, ויום אחד יולדת בחודש השישי פגה.

זה סיפור מטלטל לא בגלל מה שיש בו – סיפורים כאלה שמענו ועברנ

אוטוביוגרפית פשע מטורפת, סיפור אמיתי ומצמרר, זה מדהים, אפילו שאני יודעת שקיימים מקרי פשע וגם קורים מדי יום, לקרוא את זה בצורה כזאת, שהכותב ממש גורם לי לראות ולהרגיש את כל המתרחש - ניקולאי לילין, הוא לא רק גאון קעקועים, כתיבתו משובחת ומפליאה לגעת, כמעט מקעקעת, ולא כמעט, אלה הספר הזה הוא ממש קעקוע בלב.

ניקולאי גדל בטרנסניסטריה , חבל ארץ הנמצא להלכה בשטחה של רפובליקת מולדובה, אך למעשה מהווה מדינה

#
לא יודעת למה ציפיתי מהספר הזה אבל הופתעתי. זיכרונותיו של לילין המורכבים מקטעים שונים המסופרים כפסיפס, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, ומרכיבים יחד סיפור חיים שונה מכל מה שאנו מכירים. אפשר אולי להשוות אותו לשאנטראם של דייויד, אם כי נראה לי שחייו של לילין חריגים בכל קנה מידה.

לסיביר – ששיטחה גדול משטח קנדה, והיא מיושבת בדלילות בגלל מזג האוויר הבלתי אפשרי - הגלו הסובייטים את הפושעים שלהם. הסובייטי

זה תמיד מוזר לקרוא ספר מנקודת מבטו של פושע. אתה מוצא עצמך מזדהה איתו, רוצה בטובתו למרות שברור לך שאתה בצד הלא נכון. זה קרה לי עם "המוח" של יצחק דרורי וזה קרה לי כאן.
הספר לא רע, מגולל את קורותיו של ילד שגדל בשכונת פשע, בקהילת פשע, לחיי פשע. מעניין לשמוע את חוויותיו שלו ושל חבריו בעולם שונה מזה שאנחנו מכירים.
למרות שנהנתי מאוד מהספר והקריאה בו זרמה, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמשהו חסר לי. אולי ב

****


חלק ראשון:

שתי פולניות נוסעות מאחורי משאית שעליה שלט "מטען חורג". שואלת הראשונה, תגידי, ג'ניה, מה זה מטען חורג? עונה לה השניה, מה זאת אומרת? אם המטען הזה נופל עלייך הוא חורג אותך במקום.

בכל פעם שנתקלתי בספר בצמד המילים האלה "אני הורג", למרות שהן כתובות בפונט ידני ורציני ובדם עלק והכול, וגם קשורות לרציחות מזוויעות במיוחד, לא יכולתי שלא לקרוא את זה במבטא הפולני ולחייך.

כלומר, לא

ארבעה חברים הזויים ומוזרים ובנו של אחד מהם מסתבכים
בעלילות שונות ומשונות עד לסוף המפתיע.
כתיבה מעניינת, ותרגום מוצלח של <mark>מורן אטיאס</mark> וזאת לא הדוגמנית/שחקנית המפורסמת.

אהבתי את השפה של הספר. התיאורים והדמויות תוארו נפלא, אפשר היה להריח את זיהומי האופנועים המצ'וקמקים מול המכוניות היוקרתיות ולהרגיש את העיר המיוחדת זו כאילו היא בנאדם חי ונושם. הסיפור מתפרס על שעות, כשלאט ובזהירות מתגלה הקשר בין הדמויות, אנרכיסט, שוטר מצטיין, פוליטיקאי, מתבגרת, ילד שסובל מהתעללויות מבריונים בבית ספרו, אם חד הורית שנאבקת להתקיים, אשת חברה בורגנית - כולם מקבלים יחוס ראוי בתיאורים חיים

מרשים ביותר! לא, לא הספר, אלא הביקורת המהללת והשקרית שמגדירה את הספר כסוג של יצירת מופת.
צדק אלון כשכתב בביקורתו, שהספר פומפוזי, מלא פאתוס ועשיר בדימויים מגוחכים (לא בדיוק בלשון זו, אבל בקירוב). נכון שהסופר איטלקי, אז מותר לו, אבל עם מעט איפוק ועורך חכם היינו מקבלים ספר קצת יותר טוב (קצת, אמרתי, שום דבר לא היה מביא את הספר הזה להיות ספר משובח).

520 עמודים בשביל ספר מתח, מעוררים חשד שיש שם כמה