#
היא בת 42. היא חושבת שהיא מכירה את העולם – למרות שכל חייה גרה בנאפולי או בפרבריה והתרחקה מהם רק כדי לבקר את דודתה בטורינו. היא מורה בבית ספר ערב למבוגרים – מין יצור כילאיים המאפשר למבוגרים שנשרו מוקדם מבית הספר להשיג תעודה של בוגר 8 שנות לימוד - בשביל להתקדם בעבודה. היא מורה לספרות (איטלקית), חיה לבד, ויום אחד יולדת בחודש השישי פגה.
זה סיפור מטלטל לא בגלל מה שיש בו – סיפורים כאלה שמענו ועברנו הלאה. הוא מטלטל בגלל הכנות ונכונות החשיפה של פארלה המרשימים בעוצמתם. היא מתארת את החיים בנאפולי באיטליה משנות השבעים עד תחילת המאה ה21. מדינה שנתפסה די נחשלת באירופה, בעיר שנתפסה מאד נחשלת באיטליה, בפרבר שנתפס די נחשל בנאפולי... אבל היא אשה צעירה המסוגלת לפלס לה דרך ולהאמין בעצמה למרות הנסיבות. יש לה ראייה צלולה בחלק מהנושאים והיא עיוורת לנושאים אחרים. אבל לא העיוורון ולא הצלילות מסיטים אותה לפינה – היא פורצת קדימה עם מה שיש.
היא חיה שלושה חודשים (בערך) בפגייה בה מגדלים יצורים שאולי יהפכו יום אחד לילדים אמיתיים. הם אינם יכולים לנשום בכוחות עצמם, לא יודעים לינוק או לבלוע מזון, אורכם הכולל אינו עולה על כף ידה של אמם, עיניהם מכוסות, גולגלתם עטופה, ואיש לא יכול לומר אם יישארו בחיים ואם כן – באיזה מצב. זו הסביבה המיידית של המספרת. הרופאים אינם מוכנים לשתף את ההורים ושומרים את הידע קרוב לחזה (כי ידע זה כוח וחיסון נגד תביעות). היאתשיג את הידע שהיא צריכה – עבורה ועבור חברותיה לצרה. למרות הסביבה המדכאת, הפחד ואי הוודאות, היא אינה מוותרת על המשך חייה ועל המשך עבודתה.
לא הייתי מאמינה שסיפור על הנושא הזה דווקא, מתומצת ומצומצם כמו רוטב מעולה, ישבה אותי כל כך. התבוננתי בחייה של פארלה בנאפולי. מובלטת כנקודה שחורה במרחב לבן היתה מציאת ערך החיים עצמם, בתוך מה שנתפס כמייאש, אבוד מראש. היא כותבת כל כך יפה שהייתי קוראת בשמחה עוד ממה שכתבה אחרי נובלת ביכורים הזו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
