“# לא יודעת למה ציפיתי מהספר הזה אבל הופתעתי. זיכרונותיו של לילין המורכבים מקטעים שונים המסופרים כפסיפס, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, ומרכיבים יחד סיפור חיים שונה מכל מה שאנו מכירים. אפשר אולי להשוות אותו לשאנטראם של דייויד, אם כי נראה לי שחייו של לילין חריגים בכל קנה מידה. לסיביר – ששיטחה גדול משטח קנדה, והיא מיושבת בדלילות בגלל מזג האוויר הבלתי אפשרי - הגלו הסובייטים את הפושעים שלהם. הסובייטים גם ניסו "לסבייט" את סיביר – מהיותה חבל ארץ בעל אוצרות טבע רבים, היה להם עניין לישב אותו בעובדים שיעבדו בכריית המחצבים ובעיבוד התוצרת. חלק מאוכלוסיית הפושעים שהוגלו לשם ופושעים נוספים שהסתפחו אליהם הקימו להם קהילות שהתיישבו באיזור. לילין נולד וגדל בקהילת-פושעים באיזור טראנסניסטריה ששיכת על הנייר למולדבה אבל למעשה שייכת רק לעצמה. בקהילה הזו שוררים חוקים נוקשים שונים באופן מהותי מהחוקים שאנחנו מכירים. לילין פורש בפני הקורא את החוקים המרכיבים את העולם בו גדל. חברה פטריארכלית, שהמעמד בה נקבע על פי רמת הפשיעה אליה הגיע האדם, גילו, השפעתו, הזמן בו היה כלוא, ונכונותו לציית לכללים החברתיים הנוקשים של הקהילה. המנטליות והתרבות מבוססת על פולחנים פגאניים, אמונה דתית בכנסייה הפראבוסלבית, איקונות, צלבים, כלי-נשק, שפה מיוחדת שמשתמשים בה באופן טיקסי, קעקועים שמספרים סיפור (רק לאלה שמבינים את הסימנים). המבוגרים – גם לא בעלי קשרי משפחה – עוסקים בחינוך הילדים והקניית המסורת. כל מבוגר נקרא "דוד" או "אבא", כל קשיש נקרא "סבא". מחנכים את הילדים (באמצעות סיפורים המעבירים את המיתוס של הקהילה) להיות חסרי-פחד, שונאים את המשטרה, המימסד וכל מה שהם מייצגים. ולהיות צייתנים-עיוורים לכללים הנהוגים בקהילה. הספר מדהים בזרותו ותרבותו הכי זרה לי משלל תרבויות אקזוטיות עליהן קראתי. התרבות הזו מעריכה הסכמה ושוללת חשיבה עצמאית. מעריכה את כללי הטקס ושוללת בחירה אישית. מעריצה כוח במידה והוא כפוף לכללים נוקשים, מעריצה "יושר", ונכונות למות למען כללים טקסיים. לכל פרט יש מקום בחברה הזו ואוי לו אם יזוז מהמקום הקבוע לו. מבחינה ספרותית הספר הזה די בוסרי. הוא חוזר על עצמו ומספר עוד ועוד סיפורים דומים בלי להתקדם לשום מקום ודי עייף אותי ככל שהתקדם. מבחינת העדות מבפנים לתרבות מוזרה ומיוחדת – אין שני לו. מסובב אותך כמו קרוסלה ומשאיר אותך מסוחרר. מה שמאל ומה ימין? מה למעלה ומה למטה? זה עולם הפוך. מה שלימדו אותנו שהוא "טוב" הוא רע פה. מה ש"נכון" הוא שגוי פה. אפשר לפתח יופי של פרופורציות אם מפנימים שאמות המידה שלנו אינן היחידות האפשריות ושמוסר - שאנחנו מאמינים שהוא קשיח - הוא למעשה הכי גמיש ומשתנה מחברה לחברה.”

“אוטוביוגרפית פשע מטורפת, סיפור אמיתי ומצמרר, זה מדהים, אפילו שאני יודעת שקיימים מקרי פשע וגם קורים מדי יום, לקרוא את זה בצורה כזאת, שהכותב ממש גורם לי לראות ולהרגיש את כל המתרחש - ניקולאי לילין, הוא לא רק גאון קעקועים, כתיבתו משובחת ומפליאה לגעת, כמעט מקעקעת, ולא כמעט, אלה הספר הזה הוא ממש קעקוע בלב. ניקולאי גדל בטרנסניסטריה , חבל ארץ הנמצא להלכה בשטחה של רפובליקת מולדובה, אך למעשה מהווה מדינה עצמאית. כבר בהתחלה התחושה שמקבלים כשקוראים את הספר היא שמדובר במאפיה, הזכיר לי את הספר קאמורה, על המאפיה האיטלקית. הספר כולו הוא שיר הלל לפשע, והמשטרה די מושמצת שם, ואפשר להבין את זה כי הספר כתוב על ידי אחד שהתחנך על ברכי הפשע ולא מכיר חיים אחרים או מציאות אחרת... מגיל קטן ממש, בקהילת הפשע הסיבירית, הילדים לומדים לדעת הכל, הז'ארגון, סמלים, אלימות, כלא, חיים ומוות. הם לומדים לפתח עור של פיל מפני שרק החזקים הם השורדים. ניקולאי היה "קוֹלְשִיק", בעגת הפשע משמעו "זה שדוקר", כלומר המקעקע. בכלל הקעקועים אצל הסיבירים, במיוחד בקהילת הפשע, הם קדושה. הם תעודת ה-זהות, ה-אמיתית, ה-יחידה שקובעת את מעמדו של הפושע בקהילה ובכלל. קעקועים הם מסורת עתיקת יומין אצלם, וגם הדרך שבה מקעקעים חשובה - רק ידנית, הם מגנים כל פעילות קעקוע במכונה כי מבחינתם זה לא מכובד. לפי המסורת תהליך הקעקוע נמשך כל חייו של הפושע. הקעקועים הראשונים נעשים בסביבות גיל שתים עשרה ורק אחרי שעוברים חוויות ודברים בחיים אפשר להתחיל לספר עליהם באמצעות קעקועים, שמוצפנים ע"י ציורים שהולכים ונעשים יותר ויותר מורכבים. בגלל זה לא תמצאו בקהילת הפשע הסיבירית , בניגוד לקהילות אחרות, אנשים צעירים שמסתובבים עם קעקועים גדולים ומורכבים. אצל הסיבירים הגב והחזה מקועקעים אחרונים, כשהפושע מגיע לגיל ארבעים-חמישים. הקעקועים נעשים בצורת ספירלה שיוצאת מהקצוות, כלומר מהידיים ומהרגליים, והולכת ומתפשטת עד שהיא מגיעה למרכז הגוף... מ ר ת ק. הספר נוגע ומגיע לכל נים ונים בגוף, מרגש, חזק ומטלטל, אפילו הזלתי דמעה, כי חיים של פושע הם מלחמה מתמדת בלי מנוחה או הפסקה, ושם בספר היתה גם תזכורת למה שכולנו חווינו בחיינו למרות שאנחנו לא פושעים, אבל טוב להזכיר : לשון חותכת ופוצעת יותר מסכין. כמה נכון ! מומלץ, לא רק למקועקעים וגם אזרחים שומרי חוק :) נ.ב. משהו שלא היה לי ברור, הספר תוגרם מאיטלקית-ע"י מורן אטיאס. הייתי בטוחה שהמקור הוא ברוסית, ומורן אטיאס זאת לא הדוגמנית שחיה באיטליה ? זה קטע מעניין שלא הבנתי את הקשר שלו לספר. (התרגום סביר)”

“מעולה!!!פשוט חוויית קריאה יוצאת דופן. כל מי שקורא ספרים על מתח, פשיעה על המאפיה האמריקנית היפנית (יאקוזה) -הספר הזה הוא הדבר. מחבר הספר, סיבירי מטרנסניסטריה במוצאו העביר את ילדותו נערותו בברנדרי (שפל הנהר) שבמחוז הסיבירי במקום שבו פשע הוא תרבות, מסורת ואורח חיים. והיחס לשוטרים הקומניסטים ואח"כ הרוסים הוא משפיל. הספר עוסק ב: מקום שבו ילד מתחנך על שימוש בסכין (רומח) ובגיל 12 כבר יודע לירות באקדח. מקום שבו מקדשים את הנערים שסובלים מנכויות מאוטיזם וקראים להם מלאכים ומי שפוגע בהם בכל צורה דינו אחד. מקום שבו לדרך הפנייה לאנשים שונים ולכל מילה יש משמעות ואי ציות לה או למסרות הפשע יש משמעות. מקום שבו יש קאסטות של פשע -ה"זרע השחור", "הזרע האפור" "הגנבים הקטנים" הם שמות של כנופיות. מקום שבו ישיבה בכלא היא אורח של חייים. ולמילה של זקנים יש משמעות וחובה לציית לה. ומה פירושם של הקעקועים -ולמי מותר לקעקע ומה ובכל זה עוסק הספר בצורה של עלילה וסיפור שמתפצלים עוד ועוד סיפורים עם מסורת ,נסים ומה לא . ויש גם הומור שניקולאי מציג את חבריו - מל, גגארין ,"הקבר", ה"חתול" בוריס, בורישקה ועוד. מעולה”

“מאד נהנתי. ספר מעולה בסגנון "ברנשים וחתיכות" והמחזות של בראכט. הפושעים הטובים, האנשים שהקודים לפיהם הם חיים ברורים להם כל כך, למרות שהם נראים לנו מאד מסובכים ומורכבים, החברות, הקשרים, קוד הכבוד. האלימות מתפרצת מכל שורה ובשל מסוים הופכת לחלק מהמציאות גם לקורא ולא רק לגיבורי הספר. אז קשה לומר ש"קראתי את הספר בנשימה עצורה" כי חייבים לעשות הפסקות בתיאורי האלימות והזוועה. אבל נהנתי מאד משטף האירועים ואופן תיאורם. (אני מתחיל לחשוש שיש לי בעיה נפשית אם אני נהנה מתאירוים כאלו...)”

“# לא יודעת למה ציפיתי מהספר הזה אבל הופתעתי. זיכרונותיו של לילין המורכבים מקטעים שונים המסופרים כפסיפס, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, ומרכיבים יחד סיפור חיים שונה מכל מה שאנו מכירים. אפשר אולי להשוות אותו לשאנטראם של דייויד, אם כי נראה לי שחייו של לילין חריגים בכל קנה מידה. לסיביר – ששיטחה גדול משטח קנדה, והיא מיושבת בדלילות בגלל מזג האוויר הבלתי אפשרי - הגלו הסובייטים את הפושעים שלהם. הסובייטים גם ניסו "לסבייט" את סיביר – מהיותה חבל ארץ בעל אוצרות טבע רבים, היה להם עניין לישב אותו בעובדים שיעבדו בכריית המחצבים ובעיבוד התוצרת. חלק מאוכלוסיית הפושעים שהוגלו לשם ופושעים נוספים שהסתפחו אליהם הקימו להם קהילות שהתיישבו באיזור. לילין נולד וגדל בקהילת-פושעים באיזור טראנסניסטריה ששיכת על הנייר למולדבה אבל למעשה שייכת רק לעצמה. בקהילה הזו שוררים חוקים נוקשים שונים באופן מהותי מהחוקים שאנחנו מכירים. לילין פורש בפני הקורא את החוקים המרכיבים את העולם בו גדל. חברה פטריארכלית, שהמעמד בה נקבע על פי רמת הפשיעה אליה הגיע האדם, גילו, השפעתו, הזמן בו היה כלוא, ונכונותו לציית לכללים החברתיים הנוקשים של הקהילה. המנטליות והתרבות מבוססת על פולחנים פגאניים, אמונה דתית בכנסייה הפראבוסלבית, איקונות, צלבים, כלי-נשק, שפה מיוחדת שמשתמשים בה באופן טיקסי, קעקועים שמספרים סיפור (רק לאלה שמבינים את הסימנים). המבוגרים – גם לא בעלי קשרי משפחה – עוסקים בחינוך הילדים והקניית המסורת. כל מבוגר נקרא "דוד" או "אבא", כל קשיש נקרא "סבא". מחנכים את הילדים (באמצעות סיפורים המעבירים את המיתוס של הקהילה) להיות חסרי-פחד, שונאים את המשטרה, המימסד וכל מה שהם מייצגים. ולהיות צייתנים-עיוורים לכללים הנהוגים בקהילה. הספר מדהים בזרותו ותרבותו הכי זרה לי משלל תרבויות אקזוטיות עליהן קראתי. התרבות הזו מעריכה הסכמה ושוללת חשיבה עצמאית. מעריכה את כללי הטקס ושוללת בחירה אישית. מעריצה כוח במידה והוא כפוף לכללים נוקשים, מעריצה "יושר", ונכונות למות למען כללים טקסיים. לכל פרט יש מקום בחברה הזו ואוי לו אם יזוז מהמקום הקבוע לו. מבחינה ספרותית הספר הזה די בוסרי. הוא חוזר על עצמו ומספר עוד ועוד סיפורים דומים בלי להתקדם לשום מקום ודי עייף אותי ככל שהתקדם. מבחינת העדות מבפנים לתרבות מוזרה ומיוחדת – אין שני לו. מסובב אותך כמו קרוסלה ומשאיר אותך מסוחרר. מה שמאל ומה ימין? מה למעלה ומה למטה? זה עולם הפוך. מה שלימדו אותנו שהוא "טוב" הוא רע פה. מה ש"נכון" הוא שגוי פה. אפשר לפתח יופי של פרופורציות אם מפנימים שאמות המידה שלנו אינן היחידות האפשריות ושמוסר - שאנחנו מאמינים שהוא קשיח - הוא למעשה הכי גמיש ומשתנה מחברה לחברה.”

“אוטוביוגרפית פשע מטורפת, סיפור אמיתי ומצמרר, זה מדהים, אפילו שאני יודעת שקיימים מקרי פשע וגם קורים מדי יום, לקרוא את זה בצורה כזאת, שהכותב ממש גורם לי לראות ולהרגיש את כל המתרחש - ניקולאי לילין, הוא לא רק גאון קעקועים, כתיבתו משובחת ומפליאה לגעת, כמעט מקעקעת, ולא כמעט, אלה הספר הזה הוא ממש קעקוע בלב. ניקולאי גדל בטרנסניסטריה , חבל ארץ הנמצא להלכה בשטחה של רפובליקת מולדובה, אך למעשה מהווה מדינה עצמאית. כבר בהתחלה התחושה שמקבלים כשקוראים את הספר היא שמדובר במאפיה, הזכיר לי את הספר קאמורה, על המאפיה האיטלקית. הספר כולו הוא שיר הלל לפשע, והמשטרה די מושמצת שם, ואפשר להבין את זה כי הספר כתוב על ידי אחד שהתחנך על ברכי הפשע ולא מכיר חיים אחרים או מציאות אחרת... מגיל קטן ממש, בקהילת הפשע הסיבירית, הילדים לומדים לדעת הכל, הז'ארגון, סמלים, אלימות, כלא, חיים ומוות. הם לומדים לפתח עור של פיל מפני שרק החזקים הם השורדים. ניקולאי היה "קוֹלְשִיק", בעגת הפשע משמעו "זה שדוקר", כלומר המקעקע. בכלל הקעקועים אצל הסיבירים, במיוחד בקהילת הפשע, הם קדושה. הם תעודת ה-זהות, ה-אמיתית, ה-יחידה שקובעת את מעמדו של הפושע בקהילה ובכלל. קעקועים הם מסורת עתיקת יומין אצלם, וגם הדרך שבה מקעקעים חשובה - רק ידנית, הם מגנים כל פעילות קעקוע במכונה כי מבחינתם זה לא מכובד. לפי המסורת תהליך הקעקוע נמשך כל חייו של הפושע. הקעקועים הראשונים נעשים בסביבות גיל שתים עשרה ורק אחרי שעוברים חוויות ודברים בחיים אפשר להתחיל לספר עליהם באמצעות קעקועים, שמוצפנים ע"י ציורים שהולכים ונעשים יותר ויותר מורכבים. בגלל זה לא תמצאו בקהילת הפשע הסיבירית , בניגוד לקהילות אחרות, אנשים צעירים שמסתובבים עם קעקועים גדולים ומורכבים. אצל הסיבירים הגב והחזה מקועקעים אחרונים, כשהפושע מגיע לגיל ארבעים-חמישים. הקעקועים נעשים בצורת ספירלה שיוצאת מהקצוות, כלומר מהידיים ומהרגליים, והולכת ומתפשטת עד שהיא מגיעה למרכז הגוף... מ ר ת ק. הספר נוגע ומגיע לכל נים ונים בגוף, מרגש, חזק ומטלטל, אפילו הזלתי דמעה, כי חיים של פושע הם מלחמה מתמדת בלי מנוחה או הפסקה, ושם בספר היתה גם תזכורת למה שכולנו חווינו בחיינו למרות שאנחנו לא פושעים, אבל טוב להזכיר : לשון חותכת ופוצעת יותר מסכין. כמה נכון ! מומלץ, לא רק למקועקעים וגם אזרחים שומרי חוק :) נ.ב. משהו שלא היה לי ברור, הספר תוגרם מאיטלקית-ע"י מורן אטיאס. הייתי בטוחה שהמקור הוא ברוסית, ומורן אטיאס זאת לא הדוגמנית שחיה באיטליה ? זה קטע מעניין שלא הבנתי את הקשר שלו לספר. (התרגום סביר)”

“מעולה!!!פשוט חוויית קריאה יוצאת דופן. כל מי שקורא ספרים על מתח, פשיעה על המאפיה האמריקנית היפנית (יאקוזה) -הספר הזה הוא הדבר. מחבר הספר, סיבירי מטרנסניסטריה במוצאו העביר את ילדותו נערותו בברנדרי (שפל הנהר) שבמחוז הסיבירי במקום שבו פשע הוא תרבות, מסורת ואורח חיים. והיחס לשוטרים הקומניסטים ואח"כ הרוסים הוא משפיל. הספר עוסק ב: מקום שבו ילד מתחנך על שימוש בסכין (רומח) ובגיל 12 כבר יודע לירות באקדח. מקום שבו מקדשים את הנערים שסובלים מנכויות מאוטיזם וקראים להם מלאכים ומי שפוגע בהם בכל צורה דינו אחד. מקום שבו לדרך הפנייה לאנשים שונים ולכל מילה יש משמעות ואי ציות לה או למסרות הפשע יש משמעות. מקום שבו יש קאסטות של פשע -ה"זרע השחור", "הזרע האפור" "הגנבים הקטנים" הם שמות של כנופיות. מקום שבו ישיבה בכלא היא אורח של חייים. ולמילה של זקנים יש משמעות וחובה לציית לה. ומה פירושם של הקעקועים -ולמי מותר לקעקע ומה ובכל זה עוסק הספר בצורה של עלילה וסיפור שמתפצלים עוד ועוד סיפורים עם מסורת ,נסים ומה לא . ויש גם הומור שניקולאי מציג את חבריו - מל, גגארין ,"הקבר", ה"חתול" בוריס, בורישקה ועוד. מעולה”

“מאד נהנתי. ספר מעולה בסגנון "ברנשים וחתיכות" והמחזות של בראכט. הפושעים הטובים, האנשים שהקודים לפיהם הם חיים ברורים להם כל כך, למרות שהם נראים לנו מאד מסובכים ומורכבים, החברות, הקשרים, קוד הכבוד. האלימות מתפרצת מכל שורה ובשל מסוים הופכת לחלק מהמציאות גם לקורא ולא רק לגיבורי הספר. אז קשה לומר ש"קראתי את הספר בנשימה עצורה" כי חייבים לעשות הפסקות בתיאורי האלימות והזוועה. אבל נהנתי מאד משטף האירועים ואופן תיאורם. (אני מתחיל לחשוש שיש לי בעיה נפשית אם אני נהנה מתאירוים כאלו...)”