...




ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו

זה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שיוצא לי לקרוא.
הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא
ולהרוג אותי, על המקום.
או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה
ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה,
הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'.
אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה
שזה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שלי,
ומה לעשות.
אבל, כמו שהולך

*****





רגע. חכו. המתינו שניה. הביטו סביב. אולי יתמזל מזלכם, ולרגע קט תבחינו במה שחבוי מאחורי הפסאדה הקדמית, מאחזת העיניים, של כל דבר. של עלים מרחפים ושל פגישת אוהבים בתחנת הרכבת. של חיפושית מתה על האדמה, זרועותיה מקופלות בקפידה. של צחוק של פעוט, כזה שכל כך קל רק לאמץ אל החזה ולא לחשוב על דבר.

צריך להתאמץ, נכון. לא להסתפק במועט שמאפשרות לנו העיניים בלבד. לראות גם עם הלב, ועם המוח והרג

בדרך כלל אני לא קוראת שירה. וזה למרות שאני מעריצה אנשים המסוגלים לתמצת חוויות במעט מלים, ולאפשר לאחרים לראות תמונות ואפילו לשמוע מוסיקה, בזכות מילותיהם. אני חושבת שהסיבה לחוסר חיבתי לשירה נוגעת למטפורות של משוררים, להרגשה שלי שהם מתיימרים או בלתי מובנים.

הביקורת מעוררת ההשראה של בן קליין לספר הזה גרמה לי לקנות אותו (חדש! לא מצאתי משומש...) לקרוא אותו ולהתפעל ממנו עמוקות: אין פה כלום ממה שלא אה

"גרטה גרבו של שירת העולם" - זו לשון ההכרזה שבה זיכה אותנו היומון האיטלקי לה רפובליקה. כך פותח את אחרית הדבר סטניסלב בארנצ'ק ומוסיף ומלמד אותנו שויסלבה היא אולי המשוררת שכתבה הכי מעט שירים מכל משורר שאי פעם זכה בנובל, היא המעיטה בכתיבה מתוך איזשהו שיקול דעת - אבל כל שיר שלה מגלה עולם שאנו מצויים בו ולא תמיד שמים לב אליו, כל שיר שלה נוגע במהותי לתקופת חיינו וכל שיר חושף בפני הקורא את עומק המחשבה הבל

את ספר השירים הזה של ויסלבה סיימתי לפני חודש, ועדיין קשה לי לכתוב עליו משהו מסודר ומובנה. ארבעים וארבעה שירים בספרון זה, כל אחד הוא יחידה עצמאית אוטונומית, סיפור תמציתי עגול וסופי. כל שיר מספר על התרחשות, מאורע או מעמד, חפץ או אדם, רגש או תחושה. כל סצנה תמיד מתוארת מנקודת מבט ייחודית ומקורית, תמיד בלתי שגרתית. הכתיבה מתובלת באירוניה ובחמלה, בשנינות ובהרבה מאוד אמפתיה אמיתית לחולשה ולמצב האנושי.

הספר הזה הוא עוד אחד מה"רגעים" האלה שבהם אתה מסתנכרן עם היקום.
באתי לקנות אסופה של דוד אבידן במטרה להרחיב את רפרטואר השירה (הדי עלוב, שלא לומר דוחה) שנמצא בתודעתי. אי אפשר לפתח נפש פואטית משהו על בוקובסקי, כמו שאי אפשר לחיות בריא על מקדונלדס.
המוכר הציע את הספר הזה. בגלל שיומיים אחרי זה היה ערב שירה של שימבורסקה באחד המקומות המפוקפקים בב"שCITY, חשבתי שזה יהיה נאה להגיע מוכן.

ונאה אכן היה.

מיניאטורות חיים

את דינה סמדר הכרתי כאמנית רב גונית, אחד מתחומיה היה ציור מיניאטורות, בדרך קלאסית, מדויקת, בממדים קטנים, באופן שיכולתי לחפון את הציור בידי ולהביט בו באינטימיות. זאת כוחה של המיניאטורה, הלוכדת בקווים בודדים סיפורי חיים שלמים.

הספרון של זביגנייב הרברט, האפוקריפים ההולנדיים, קטן הממדים, שאפשר לי לחפון אותו בכף ידי, מורכב מסיפורים קצרצרים, המציירים חיים במשפטים קצרים ומדויקים. הס

"שתיקה היא האויב שלנו, שתיקה פרושה פלישת המחשבה. ... אני אש-ת-גע מהמחשבות האלה. אש-ת-גע. המלים – אני אומר לך את זה בפעם האלף – הן ההצלה שלנו." (עמ' 56)

ההיסטוריה פוקדות אותנו לא פעם באסונות שיפה להם השתיקה. השתיקה היא קבלה והמילים אינן אלא בריחה מפני זה שממנו לא ניתן להמלט. נסיונות לכתוב אודות השואה נידונות לכשלון מה, נידונות לפספוס. על הטראומה לא ניתן לספר, את הנורא מכל לא ניתן לתרגם למילים, א

בניסיון לרכוב על הגל התל אביבי ששוטף בהתלהבות את המשוררת הפולנייה כלת הנובל, נטלתי על עצמי לקרוא את אחד מספרי השירה שלה. שבועיים במחיצת הספר הזה הביאו אותי למסקנה שהיא לא יותר מגימיק שהתל אביבים כל כך אוהבים לאמץ לחודשיים שלושה, ולזרוק כמו עוד מועמד במפלגת העבודה. השירים של שימבורסקה, חלקם קצרים ואחרים ארוכים כאורך המסע מאתיופיה לארץ, כאילו מודעים לעצמם, טבולים באירוניה מרירה דקה . כבר לאחר שיר או