אתמול, קראתי את הספר הזה עד ארבע לפנות בוקר. כשסיימתי לקרוא , אבל לא את הספר, חשבתי לעצמי, פאק, מה אני אכתוב על הספר הזה?
הרגשתי שמשהו לא מתחבר לי ... אולי חוסר מוזה? ( מילה שליאונרד כהן משתמש בה רבות במיוחד בתפקיד הנשים בחייו כמוזה שלו לכתיבה וליצירת מוסיקה).
הלכתי למטבח, לקחתי את הטאבלט שלי והקשבתי לשירים של כהן: התחלתי עם ״ כמו ציפור על תיל״, לאחריו הקשבתי לכמה גירסאות של ״ שיר הפרטיזן״ , במ

#
לרוב אני לא אוהבת ספרות דוקומנטרית. נמנעת מביוגרפיות (למרות שלדעתי זו ספרות בדיונית ולאו דווקא דוקומנטרית) ומעדיפה סיפורים שאינם נשענים על ארוע שקרה, אלא על דמיונו של הסופר – רצוי בעזרת כישרון כתיבה, בתיבול הומור קצת ציני, עם הפתעות בסיפור ואפשרויות לעבור לעולם שאינו עולמי המשמים (לרוב) או הכיאוטי (כמו בתקופה הנוכחית). ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר הזה, המתהדר בקשר לאירועים שקרו. בקצרה – רצח כפ

"הוא אלגנטי, אדיב, ובעל נימוסים מיושנים. הוא מקדם את פנייך בקידה, קם על רגליו בעוזבך, מוודא שנוח לך ונמנע מלציין את חוסר נוחותו שלו, רק המישוש הדיסקרטי של המחרוזת היוונית שבכיסו מסגיר משהו מסודו. באופיו הוא נוטה לפרטיות, וביישן למדי, והוא בוחר את מילותיו בקפידה, אם כמשורר, או כפוליטיקאי, מורגל בדייקנות, קשור לצליליות וניחן בכישרון ובחיבה לדברי עקיפין כמוסים. מאז ומתמיד אהב עשן ומראות, והוא מזכיר ב

חלק מהרומנים ההיסטוריים גורמים לי לשכוח שהם מבוססים על אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים. נתקלתי בספרים היסטוריים מצויינים המצליחים לשכנע אותי שהסיפור אכן קרה - או יכול היה לקרות. אבל כמו שנדיר לפגוש ספר מעולה, שאתה מתחבר אליו בשלמות, כך נדיר למצוא רומן היסטורי מעולה, שאינו מעורר אצלך את שאלת "מאיפה הוא יודע את זה?" או ספקות לגבי הגישה ממנה הוא מסופר - האם זו גישה שרווחה אז, בתקופה עליה מסופר הסיפור

ספר טוב, אלא שלקרוא אותו זו משימה לא פשוטה... מזכיר לי ריצה למרחקים ארוכים, נניח חצי-מרתון, אי-שם בקילומטר ה-12 או ה-13 הגוף מתחיל לצעוק לי "די! מספיק! תפרוש!" ואז אני צריך לאסוף כל טיפת אדרנלין ופתאום אחרי כקילומטר וחצי של סבל הכל נעלם והמשך הריצה עד לקו הגמר זה הכי כיף שיש.
יש רק הבדל אחד בין הספר לריצה: בספר הקטע הקשה הוא החלק הראשון: מאה ומשהו עמודים של ניים-דרופינג ואירועים לא קשורים, משעמם

זוהי ביוגרפיה לא טובה. היא מעניינת, ולפרקים אף מרתקת – אבל היא לא טובה. המחברת, סילבי סימונס, מצטטת בשלב מסוים את דבריה של וירג'יניה וולף, לפיהם "ביוגרפיה נחשבת שלמה אם היא מסבירה שישה או שבעה עצמיים, כאשר לאדם עשויים להיות אלף מהם". אולי זו הסיבה לכך שמכל עמוד בספר ניבט אל הקורא לאונרד כהן אחר.

לפעמים הוא זכר אלפא הסוגד לכלי נשק והרג ולפעמים הוא מאהב עדין ופגיע. לפעמים הוא אב מסור ודואג שיושב

"אחד מכללי הבילוש של ספנסר הוא: לעולם אל תרחרח על בטן ריקה. אז פרקתי את המזוודות, לקחתי את האקדח, ירדתי לבר הכמעט ריק והזמנתי קלאב סנדוויץ' ענקי ובירה מהחבית" (עמוד 12).

הספר "ירייה לא מכוונת" מאת רוברט ב. פארקר (הוצאת זמורה-ביתן, 2002) הוא ה-28 בסדרת הספרים שכתב אודות החייל לשעבר והחוקר פרט ספנסר, גיבורו הראשי של פארקר. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר וחבר מרעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפ

ראשית, השם המוזר של הספר מבלבל . מישהו (קרדיט לא שלי) הציע לו במקום אחר את השם "האני- the self (בהא הידיעה) הוא לולאה מוזרה" וזה מסביר יותר את כוונתו של המחבר להסביר מהו האני.
מטרת ספר זה היא להסביר את תעלומת התודעה. הוא מודה מיד כי קשה למדי לפענח את מושג התודעה והמחשבה המודעת, וכנראה בלתי אפשרי לשרטט קו ברור ביניהם. האם יתוש מודע? נראה שהוא, כמונו, בעל רצון לחיות, והוא מגיב לגירויים בדרכים המועי

"האם תהיה מוכן לירות בגב של שודד מזוין כדי למנוע את הסיכוי שהוא ינצל חורים במערכת המשפט ויצא לחופשי" (עמוד 27).

את הספר "סודות אל-איי" מאת ג'יימס אלרוי (הוצאת עם עובד, 2004) קראתי לראשונה בצנחנים, בעת האינתיפאדה השנייה, בלילות ובימים בין המחסומים, הפשיטות והמעצרים בבית לחם ועוטף רמאללה. הספר, פולם-נואר פוגש בלש אפל נוסח צ'אנדלר והאמט, כתוב למופת ותופס מקום של כבוד בז'אנר. עלילת הספר, שמשתרעת על