“ראשית, השם המוזר של הספר מבלבל . מישהו (קרדיט לא שלי) הציע לו במקום אחר את השם "האני- the self (בהא הידיעה) הוא לולאה מוזרה" וזה מסביר יותר את כוונתו של המחבר להסביר מהו האני.
מטרת ספר זה היא להסביר את תעלומת התודעה. הוא מודה מיד כי קשה למדי לפענח את מושג התודעה והמחשבה המודעת, וכנראה בלתי אפשרי לשרטט קו ברור ביניהם. האם יתוש מודע? נראה שהוא, כמונו, בעל רצון לחיות, והוא מגיב לגירויים בדרכים המועילות לו. אם לא יתוש, האם זבוב או כלב מודעים?
ספר זה עשוי להיות טוב למי שרוצה לדעת על מה הופשטטר מדבר. אבל עבור אלו מאיתנו שקראו את ספריו הקודמים ובילו שנים במחשבה עליהם ועל ההשלכות של המושגים שלהם, הספר מאכזב.
אם לא קראתם אותו ואתם חושבים בכל זאת לקרוא, לכו ישר על "גודל, אשר, באך". כתבתי עליו בעבר ולדעתי שווה הרבה יותר ומתגמל.
קראתי את "גדל, אשר, באך" של הופשטטר לפני שנים רבות והופתעתי מסגנונו ותובנותיו של המחבר.
בספר הזה, חשתי מאוכזב בגלל איזה ירידה או חזרה על התוכן.
הופשטטר מפגין את דמיונו בגודל, אשר, באך, והוא ממשיך ללמד ביצירתיות ובדמיון בספר הזה. הוא מורה מצויין. הוא מסביר את רעיונותיו של גודל וכיצד הם מתורגמים לעולם האמיתי,
אני לא מסכים עם כל המסקנות שלו לגבי רופפות הקשר בין המוח לתודעה ועם חלק מהרעיונות שלו לגבי סמלים והמבנה הפיזי של המוח אבל אני ממש מעריך אותו על דמיונו ביצירת התיאוריות שלו ובהסברן, ובמיוחד על אומץ ליבו להביא את עצמו באופן מלא לתוך הלולאה. לי היו כמה שאלות אחרות כמו למשל: למה התודעה לא מאותחלת מחדש כשאנחנו ישנים או מתעוררים משינה?
למרות כל מה שכתבתי, אבל בניגוד למה שאומרים אחרים, אין בספר באמת הרבה מתמטיקה. יש קצת מתמטיקה מושגית שהוא מדריך אותך דרכה, אבל הוא עדין ולפחות חצי מהחומר הזה הוא אנקדוטות ואנלוגיות, אז בעצם אתה מסתכל על אולי 20 עמודים של מתמטיקה אמיתיים. זה ניתן לביצוע עבור כל אחד אבל חשוב לקרוא את זה אחרת שאר הספר יהיה בזבוז.
הנקודה העיקרית של הופשטטר היא הבעיה שרודפת את הדואליסטים של גוף-נפש מאז דקארט: כיצד מחשבה או רעיון מועברים מהמישור הרוחני של אל הדם והבשר? הופשטטר טוען שהאני שאנו מאמינים שיש לנו הוא רק שקר שהמוח שלנו בנה, ושאין שום דרך שהאמונות המנטליות שלנו יוכלו לתורגם לפעולה פיזית.
ויש את השאלה הזו: האם הופשטטר עצמו מאמין שהוא לא מקבל החלטות? האם הוא באמת חי את חייו כאילו זהותו שלו לא משנה, ואינו מקבל החלטות?
לבסוף, באורח פלא, לא אהבתי את הספר הזה, למרות שאני מסכים כמעט עם כל טענותיו. מבחינה רעיונית, אני מניח שאפשר לומר שנהניתי ממנו, אבל ההצגה - שפת המחבר, הפורמט הארוך מדי והתערובת המוזרה של מתמטיקה קשה ופילוסופיה בסיסית – הפחיתו את מעמדו בעיניי עד שהוא בקושי היה שווה את המאמץ.
ציטוט אחד מהסוף : "הבעיה המרכזית היא, כך נראה לי, שכאשר אנו מנסים להבין מה אנחנו, אנו בני האדם נידונים, כיצורים רוחניים ביקום של חומר גרידא, לבלבול נצחי לגבי טבענו. אני זוכר בבירור כיצד, כנער שקרא על מוחות, נאלצתי לראשונה בחיי להתמודד עם הרעיון שמוח אנושי, ובמיוחד שלי, חייב להיות מבנה פיזי המציית לחוק הפיזי... בקצרה, הדילמה שלנו היא זו. או שאנו מאמינים שהתודעה שלנו היא משהו שאינו תוצאה של חוק פיזי, או שאנו מאמינים שזו תוצאה של חוק פיזי - אך קבלת כל אחת מהבחירות מובילה אותנו לתוצאות מטרידות, אולי אפילו בלתי מקובלות"
ספר בסדר אבל כאמור, מי שלא קרא / ה אותו עדיף ללכת ישר על "גודל אשר באך"”

“אני מוכרח להודות שהתאכזבתי.

הספר ארוך וחסר דיאלוגים, כך שהמאמץ לעקוב אחרי חוט המחשבה השברירי של הופשטטר עלול לגרום כאב ראש קל.
נושא הספר הוא חידת התודעה האנושית. בקצרה, הופשטטר חושב שתודעה היא מערכת סמלים (הסבר למעוניינים - למטה) שיש לה תפיסה כלשהי של עצמה - כלומר תודעה היא מערכת סמלים שמודעת לקיומה העצמי.

להופשטטר יש תובנה מעניינת על הישארות הנפש: הוא חושב שכל אחד מאיתנו יוצר מעין העתק של האני של הדמויות הסובבות אותו, ובמקרה של קרבה גדולה בין שני אנשים סמלי האני של האחר שיש בראשם הם כמעט זהים לאני המקורי. כך למשל הוא סובר שאשתו קרול עדיין חיה במובן מה במוחו שלו ובמוחות שאר מכרים וידידים, כמובן במידת דיוק ובהירות פחותים מבחייה עלי אדמות. צר לי, אבל אני לא השתכנעתי. מבחינה רציונלית אין לטיעונים ביסוס ממשי. מבחינה רגשית, אני עצמי לא מבין מה מנחם באמונה כזו - אפילו גן העדן כפי שתיארה אותו הגננת הוא יותר הוגן: לפי שיטת הופשטטר, סטאלין והיטלר "חיים" במידה רבה יותר מאבא של חבר שלי שנרצח יום אחד בדרכו הביתה - כי הרבה יותר אנשים הכירו אותם והושפעו מהם. היטלר יחיה לנצח. אבא של שי יחיה רק כל עוד יהיה מי שיזכור אותו.
שיטת הופשטטר לחיי נצח: עשה משהו כדי להרשם בהיסטוריה, טוב או רע, לא משנה. במחשבה שניה, רצח המונים כנראה יוסיף לך חיים על פני האדמה.

התרגום קצת מאכזב - הוא שזור הערות שוליים כמו "כך אני מתרגם את המונחים הבאים..." או "בסיפור שלהלן המחבר ממציא כמה מילים. השתדלתי להמציא מקבילות בעברית..." או "במקור: וריאציה על המילה principia" או "במקור, משחק מילים" ועוד כהנה וכהנה, מה שכמובן מסרבל את הקריאה. אם אתם מתכוונים לקרוא, מוטב שתקראו באנגלית.

ולמרות הכל סימנתי את הספר כספר טוב, מחמש סיבות:
1. הופשטטר הוא בכל זאת הופשטטר: הכתיבה עדיין הומוריסטית לפעמים, למרות הניסיון המאומץ של המתרגם לפלות כל משחק מילים מתוך הטקסט.
2. הספר מתעמק מאוד באנלוגיות, באופן שבו אנחנו תופסים אותן, מגמישים אותן, יוצרים אותן בלי כל מאמץ. מחשבה על המחשבה היא תמיד דבר מעניין, וכמה מהאנלוגיות בהחלט מענגות. לפי הופשטטר אנחנו יוצרים אנלוגיה חדשה מדי שלוש שניות.
3. הספר מתעכב על הליכי חשיבה פשוטים, יומיומיים מאוד, ומוכיח לנו כמה הנחות יסוד טמונות בהם. למה כשמישהו טועם עוגייה ואומר "מממ, טעים," אנחנו מסיקים מיד שכל העוגיות על השולחן טעימות ולוקחים גם אנחנו? למה אמירה מתוך ספר, סרט או מערכון ישן נראית לנו כמכוונת אל מצבנו הנוכחי? למה כשמישהו מתאר לנו נסיעה בכביש רטוב עולה מיד בראשנו תמונה של כביש, שמתעדכנת ככל שמוסיפים לנו פרטים?
4. ספר טוב שאתה לא מסכים איתו הוא דבר מאתגר. התודעה על פי הופשטטר לא נראית לי בכלל, אבל היא מוצגת בצורה מעניינת, ונשמעת מספיק תמוהה כדי לסקרן.
5. יש לספר חסרונות ומעלות. אני יכול לתת לו שניים שלושה כוכבים וביקורת אוהדת, או ארבעה כוכבים וביקורת קטלנית.
אני תמיד מעדיף לתאר בפירוט את מה שמרגיז אותי. את הקטעים הטובים אני משאיר לכם לגלות לבד.

נ.ב. מערכת סמלים היא תפיסה של מושגים או של דמויות ויכולת להתאים מצבים לתפיסות. ליתוש, לדעת הופשטטר, יש למשל רק שני סמלים אם בכלל - מזון וסכנה - בעוד שלכלב יש סמלים כמו בעלים, פתוח, ספה, אסור, מותר וכו'.
הופשטטר צמחוני אבל אין לו בעיה למחוץ זבובים; הוא מאמין שככל שמערכת הסמלים של יצור יותר מורכבת, כך ערכו גדול יותר והריגתו פחות מוסרית. יוצא מכלל זה הוא המין האנושי: אף על פי שמערכת הסמלים של תינוק קטנה לאין ערוך משל מבוגר, הופשטטר מסרב לומר שהרג מבוגרים פחות מוסרי מהרג ילדים (כי ילדים הם חמודים. נימוק שאי אפשר להתווכח איתו).”