“סופר זה, ג'יימס לי ברק, הוא אחד הסופרים היותר טובים בג'נר ספרי מתח.אני מתפלאת שאף אחד עוד לא כתב ביקורת על סיפרו זה. הוא מצויין בכל קנה מידה. הלואי שהיו מתרגמים את יתר ספריו,הוא כתב גם את "פגאסוס נוחת" וכאן גמרו לתרגם אותו. הוא לא עוצר נשימה (כמו דיוויד מורל) מבחינת "האקשן" אך הוא כתוב בצורה שלא נותנת לך להניח אותו מהיד ומצטער כשהוא נגמר.יודעי דבר וקוראי אנגלית אומרים שכל ספר שלו יותר טוב מקודמו.
ישנה רשימה של סופרי מתח מעולים!! שלא זוכים ליחסי ציבור כמו סופרים חסרי משקל(הרלן קובן).בין הסופרים הטובים ביותר: ג'יימס אלרוי,ג'ק קרלי,רוברט קרייס,ט. ג'פרסון פרקר ועוד.למה הוצאות הספרים מתעקשות להלעיט אותנו בספרות מתח נחותה???”

“"הבטחתי לבוטס לא לחזור על התנהגותי בעבר. בדרך כלל אני נוטה לקיים את ההבטחות שלי, אבל אני רק בנאדם. אני רוצה שתבין את סוג הקשר שלנו ותצייר לך תמונה של מה עומד לקרות לך בכל פעם שניפגש בעתיד. ולכן ברוח זו – "אמרתי, וקפצתי את כף היד שבכפפת העבודה, רכנתי מעל השולחן והכנסתי לו אחת בעין והעפתי אותו לאחור על ערימת שימורי ירקות" (עמוד 300).

"דרך קנה הסוכר" מאת ג'יימס לי ברק (הוצאת עם עובד, 2004) הוא הספר האחד-עשר בסדרת הספרים שכתב אודות בלש המשטרה דייב רובישו. כשהייתי בצבא קראתי את הספר בראשונה. עלילות הבלש הקשוח בין ביצות לואיזיאנה, הברים האפלים של ניו אורלינס, הבאיו (נהר) טש ושלל טיפוסים אפלים, סיפקו אסקפיזם נוח מהפעילות הסיזיפית של שנות האינתיפאדה השנייה בשטחים.

רובישו הוא בלש וגבר בסגנון הישן ודמותו נשענת על המוטיבים הקלאסיים שפיתחו צ'אנדלר והאמט. כמו ספייד ומארלו, גם הוא הוא חייל לשעבר, ששירת כקצין חיל הרגלים בצבא היבשה האמריקני ולחם במלחמת וייטנאם. המלחמה נוכחת מאוד בחייו והוא סובל מסיוטים אודותיה, והיא הובילה אותו לשתייה והימורים מהם נגמל והשתקם. רובישו היה בתחתית לפני ששב ועלה למעלה ועתה הוא בלש במשרד השריף של מחוז איבריה בלואיזיאנה, לאחר שפוטר קודם לכן ממשטרת ניו אורלינס. לאורך סדרת הספרים הוא מתגלה כחוקר חד-מחשבה נחוש, כאיש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף וצלף, הבקיא היטב בשימוש באקדח "הקולט 0.45 הצבאי האוטומטי שהבאתי מווייטנאם" (עמוד 19).

עלילת הספר נפתחת כאשר סרסור בשם זיפר שאל את בלש המשטרה רובישו אם הוא בנה של מאי גילורי, זונה שנרצחה בידי אנשי משטרה שלושים שנה קודם לכן וגופתה הושלכה לביצה בצד דרך קני הסוכר. רובישו מגיב באלימות יוצאת דופן‏ ואילולא חברו קליטוס "קליט" פורסל יתכן והיה רוצח אותו. אזכור מותה של אמו מביא את רובישו ואת לפתוח בחקירה במטרה לאתר את השוטרים המושחתים שרצחו את אמו. פורסל, "ששירת במארינס" (עמוד 223) ולחם אף הוא בווייטנאם, היה "בשלב כלשהו הוא היה חוקר מקרי הרצח הטוב ביותר בתולדות משטרת ניו אורלינס" (עמוד 14). פורסל הוא שותפו הוותיק של רובישו עוד מהימים שעבדו במחלק הרצח של משטרת ניו אורלינס‏, לפני שהשניים הודחו ממנה לבלי שוב. הוא כאמור, שתיין אלים, אבל אין לרובישו חבר טוב ממנו.

מבחינת רובישו "מאי גילורי היתה אמא שלי. לא היא ולא אני ננוח עד שהחשבון הזה ייסגר" (עמוד 223). הכתיבה של ברק מדויקת, אפלה ובעלת קצב משלה, שונה מאוד ממותחנים המתפרסמים כיום. הוא אמן של ממש. אצלו הקווים בין טוב לרע לא ברורים ובלש אלים וגס רוח עשוי להיות הגון יותר ממטיף צדקן. לואיזיאנה של ברק אלימה, מלאה זונות, סרסורים, בעלי הון מושחתים ורוצחים שכירים. מול כולם ניצב רובישו, ויושרו, שכלו החריף וגישת ה"אין-חוכמות" שלו יכולים לכולם. מומלץ בחום רב!!!!”