"הוא אלגנטי, אדיב, ובעל נימוסים מיושנים. הוא מקדם את פנייך בקידה, קם על רגליו בעוזבך, מוודא שנוח לך ונמנע מלציין את חוסר נוחותו שלו, רק המישוש הדיסקרטי של המחרוזת היוונית שבכיסו מסגיר משהו מסודו. באופיו הוא נוטה לפרטיות, וביישן למדי, והוא בוחר את מילותיו בקפידה, אם כמשורר, או כפוליטיקאי, מורגל בדייקנות, קשור לצליליות וניחן בכישרון ובחיבה לדברי עקיפין כמוסים. מאז ומתמיד אהב עשן ומראות, והוא מזכיר ב

אתמול, קראתי את הספר הזה עד ארבע לפנות בוקר. כשסיימתי לקרוא , אבל לא את הספר, חשבתי לעצמי, פאק, מה אני אכתוב על הספר הזה?
הרגשתי שמשהו לא מתחבר לי ... אולי חוסר מוזה? ( מילה שליאונרד כהן משתמש בה רבות במיוחד בתפקיד הנשים בחייו כמוזה שלו לכתיבה וליצירת מוסיקה).
הלכתי למטבח, לקחתי את הטאבלט שלי והקשבתי לשירים של כהן: התחלתי עם ״ כמו ציפור על תיל״, לאחריו הקשבתי לכמה גירסאות של ״ שיר הפרטיזן״ , במ

זוהי ביוגרפיה לא טובה. היא מעניינת, ולפרקים אף מרתקת – אבל היא לא טובה. המחברת, <mark>סילבי סימונס</mark>, מצטטת בשלב מסוים את דבריה של וירג'יניה וולף, לפיהם "ביוגרפיה נחשבת שלמה אם היא מסבירה שישה או שבעה עצמיים, כאשר לאדם עשויים להיות אלף מהם". אולי זו הסיבה לכך שמכל עמוד בספר ניבט אל הקורא לאונרד כהן אחר.

לפעמים הוא זכר אלפא הסוגד לכלי נשק והרג ולפעמים הוא מאהב עדין ופגיע. לפעמים הוא אב מסור ודואג שיושב