ביקורת ספרותית על החיים של ליאונרד כהן מאת סילבי סימונס
ספר לא משהו

---

זוהי ביוגרפיה לא טובה. היא מעניינת, ולפרקים אף מרתקת – אבל היא לא טובה. המחברת, סילבי סימונס, מצטטת בשלב מסוים את דבריה של וירג'יניה וולף, לפיהם "ביוגרפיה נחשבת שלמה אם היא מסבירה שישה או שבעה עצמיים, כאשר לאדם עשויים להיות אלף מהם". אולי זו הסיבה לכך שמכל עמוד בספר ניבט אל הקורא לאונרד כהן אחר.

לפעמים הוא זכר אלפא הסוגד לכלי נשק והרג ולפעמים הוא מאהב עדין ופגיע. לפעמים הוא אב מסור ודואג שיושב ליד מיטת בנו הפצוע ומקריא לו פרקי תנ"ך, ולפעמים הוא נווד חסר בית שמודה שנוכחתם של אישה וילד מפרה את שלוותו.
הוא יהודי שאוהב את ישו ומנסה למצוא את נקודות הממשק בין סודות הקבלה לבין תורת הזן-בודהיזם. הוא נזיר שנוהג בג'יפ ומתפלח לאכול כריך דג במקדונלדס. הוא מאהבן של אלפי נשים: מריאן, סוזן, ג'וני מיטשל, ג'ניס ג'ופלין, ניקו, רבקה דה מורני, אנג'אני תומס ועוד רבות רבות. האם באמת אהב מישהי מהן? הוא שועט אל חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים - מדוע? האם זוהי מחויבותו כיהודי? האם זה הרצון הקמאי לאחוז בנשק ולהרוג שבוער בו?

הוא מתבודד על אי קטן ביוון. הוא חוזר לבית אמו במונטריאול. הוא מנסה את מזלו כחוואי בדרום ארה"ב. הוא מבלה לילות כימים במלון צ'לסי המפורסם בניו יורק, וברחוב קלינטון בו מנגנים מוזיקה לאורך כל הערב.

סימונס לא מתיימרת להכריע או לרדת לעומקם של הדברים. התוצאה היא בליל של דמויות, מהן אמיתיות ומהן בדיוניות, שכולן עונות לשם לאונרד כהן. כיצד נהפך המשורר הצעיר מקנדה לנזיר המזדקן מלוס אנג'לס? מה נתן לו השראה? מדוע אנחנו כל כך אוהבים לאהוב אותו? קשה להשיב על שאלות אלה כאשר מושאן לובש ופושט מאות צורות לאורך מאות עמודי הספר.

תחת זאת בוחרת סימונס להתמקד בטפל שבטפל: כמה גירסאות הוקלטו לשיר סוזן? לאיזה מקום הגיע האלבום "עור חדש לטקס הישן" במצעד המכירות האמריקני, ולאיזה מקום הגיע במצעד הקנדי? כמה עותקים של "ספר הכמיהה" נמכרו בבריטניה? איזה נגן גיטרה בחר לאונרד לסיבוב ההופעות של "אני האיש שלך"? ועוד כהנה וכהנה פרטי טריוויה יבשים שאינם מוסיפים דבר. הספר עמוס עד להתפקע בפרטים כאלה המנפחים את אורכו ליותר מ-500 עמודים.

בנוסף, נראה שהתרגום של אודי תגרי מסורבל ומקשה על רצף הקריאה. פה ושם נתקלתי בביטויים שהם ללא ספק פרי של תרגום כושל כגון "ספר השנה" של בית הספר התיכון (הכוונה היא ל-yearbook, ספר מחזור) או "יועץ" במחנה קיץ (counselor, מדריך). במקום מסוים (עמ' 142) אף מדובר על שיר של לאונרד בשם "השיר המוזר ביותר" – אני כמעט בטוח שמדובר בשיבוש של The Stranger Song, שהוא כמובן שיר הזר. כל אלה גרמו לי לחשוד שקיימים עוד פגמים נוספים בתרגום שבהם לא הבחנתי. לצערי נאלצתי להסתמך על תרגומו של תגרי גם לשירים המצוטטים בספר, במקום שהתרגום יוצג לצד המקור האנגלי (זאת ללא קשר לאיכותו של התרגום. כמעט כל תרגום של שירה, יהיה מוצלח ככל שיהיה, לא עולה על המקור).

לסיכום, הספר אמנם מיטיב לגולל את קורותיו של לאונרד כהן - וזהו הישג עיתונאי בפני עצמו - אבל הוא לא מפזר כהוא זה את הערפל סביב חידת אישיותו ויצירתו של האיש. הישג עיתונאי הוא לא הישג ספרותי. ייתכן שהאזנה לשיריו של לאונרד כהן מלמדת עליו יותר מאשר קריאת הביוגרפיה הזו.

» ביקורות נוספות של יואב
» ביקורות נוספות על החיים של ליאונרד כהן