https://wp.me/p4kTCp-8Kt
"האנשים ההם מתים, ואני הממשלה בינתיים, שאלוהים יעזור לי, והממשלה לא בורחת" (ג׳ק ראיין לאחר שהושבע לנשיאות והתעקש לבקר בהריסות בניין הקונגרס שבו פגע מטוס נוסעים והרג את רוב יושביו. עמ׳ 22).
המלחמה הנוכחית עם איראן החזירה אותי לספר על מלחמה אחרת עם איראן, כזו שלא קרתה באמת, אבל יש בה נקודות דמיון לזו הנוכחית. "צו נשיאותי" (הוצאת הד ארצי, 1998) שכתב סופר המתח הצבאי האמריקני טום קלנסי תיאר מציאות שבה גיבורו ג׳ק ראיין, אשר שירת בעברו "כסגן-משנה בחיל הנחתים" (עמ׳ 22) וכסגן ראש ה-CIA, התמנה לנשיא ארצות-הברית ונאלץ להנהיג אותה בתקופה סוערת ורוויית משברים מבית ומחוץ.
התפקיד, כך עולה מן הספר, כמו מרבית תפקיד ההנהגה הוא בודד, אבל ראיין לא לבד ולצדו יוכל הקורא לפגוש בשאר גיבוריו הקבועים של קלנסי: ובהם אדמירל רובי ג׳קסון, טייס קרב שהפך לראש אגף המבצעים במטות המשולבים, דן מאריי, ראש ה-FBI וכן אנשי המבצעים של הסוכנות דומינגו "דינג" שאבז, בעברו סמל באוגדת הרגלים הקלה ה-7 של צבא היבשה האמריקני וג׳ון קלארק (הלוא הוא ג׳ון קלי), אשר "שירת בעבר בקומנדו הימי" (עמ׳ 674).
ראיין נדרש להנהיג את האומה החרדה והמתאבלת, למתן את הספקנות של מנהיגי העולם, להקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון ולארגן לוויה ממלכתית – וכל זאת לצד מאמציו להקים ממשלה וקונגרס במהירות האפשרית. אבל זה עוד לא הכול. עיניים רבות עוקבות אחריו, ורבות מהן אינן ידידותיות כלל וכלל. לסינים ולהודים יש שאיפות התפשטות, ואילו האייתוללה באיראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, הוציא לפועל תוכנית אסטרטגית שראשיתה בהתנקשות מתוכננת בחייו של רודן עיראק, המשכה בהשתלטות על עיראק והקמת מדינה מאוחדת תחת השם "הרפובליקה האסלאמית המאוחדת" (רא"מ), וסופה במתקפה ביולוגית בהיקף חסר תקדים על אדמתה של ארצות-הברית באמצעות נגיף האבולה, נסיונות להתנקש בחייו ובחיי בני משפחתו, כשבמקביל צבא איראן תקף קרקעית את סעודיה.
ראיין הופיע לראשונה בספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" כאנליסט ב-CIA שהיה היחיד שהעריך שצוללת הטילים הסובייטית אוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות-הברית. במהלך הספר התרחש קרב תת-ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. "הוא ניסה להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה. הוא הרג אחד מקציני האונייה ופצע קשה ביריות עוד שניים, אבל אני ניקבתי את הכרטיס שלו בעצמי – והיו לי סיוטים על זה במשך שנים" (עמ׳ 436), סיפר. ראיין לא היה גיבור כל-יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו כקצין בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ.
גם הפעם המשימה נראית בלתי אפשרית, אולם ראיין הוא מסוג המנהיגים שאינם בורחים מאחריות ועושים במלאכה בראש אנשיהם. "זה חלק מהמנהיגות. לימדו אותי זה את זה בקוונטיקו. החיילים צריכים לראות אותך עושה את העבודה. הם צריכים לדעת שאתה עומד לצדם" (עמ׳ 14). מאז ה-7 באוקטובר 2023 (וגם לפני כן) נראה שמנהיגיה של ישראל יכולים לקבל מראיין שיעור או שניים באחריות המצופה מהנהגה בשעת משבר ובכלל.
קלנסי הקפיד להציג בספריו גישה מאוזנת כלפי ישראל וצה"ל (חבל שלא עשה כן בכל האמור במדינתו וצבאה). בספר תואר שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל לצבא האמריקני (אם כי אפילו קלנסי לא דמיין כמה הדוק הוא יהפוך להיות במציאות) והוזכרו אימונים משותפים. בין היתר הביסו כוחות השריון האמריקנים את חטיבה 7 בתרגיל דו צדדי בנגב. "חטיבת השריון 7 הישראלית היא אחת העוצבות הגאות בעולם. לבדה, למעשה, עצרה גיס שריון סורי שלם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומפקדה הנוכחי היה אז סגן שלקח פיקוד על פלוגה שנוצרה ללא מפקד ולחם בצורה מזהירה" (עמ׳ 238), כתב. ניכר שכחלק מהתחקיר שקדם לספר קלנסי קרא את ספריהם של חיים הרצוג ואביגדור קהלני על מלחמת יום הכיפורים.
מנגד, ציין (כמעט באופן נבואי) כי "הצבא הישראלי כמעט איבד את רוח הלחימה שלו בהרים ובכפרים של לבנון" (עמ׳ 240). קשה לבוא אליו בטענות כשחושבים על הסיפור הבא: לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בכיר בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני בשנת 2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות וצמצום האימונים. הם מצידם חשבו שהוא משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה שצדקו.
קלנסי הכיר והעריך את יכולות ה"מוסד" והכוחות המיוחדים של צה"ל ממבצעים דוגמת "אביב נעורים" ואחרים. כך למשל, תיאר את ההתנקשות ביחיא עיאש, הוא "המהנדס" של ארגון החמאס, וציין שאנשי המודיעין הישראלי "נהגו בחוכמה מיוחדת כאשר הרגו את אחד מעמיתיו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר-כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי... ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה"מוסד": "הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי." ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית. תכסיס חכם, אבל טוב רק לשימוש חד-פעמי" (עמ׳ 165).
ראש ה"מוסד" שהזכיר, אלוף אברהם בן יעקב, היה קצין צנחנים בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שזכה להערכה רבה ממקביליו ברחבי העולם ובכלל זה ראיין. לקורא הישראלי, אגב, הצטייר בן יעקב כבן דמותו של אלוף (מיל׳) מאיר דגן, גם הוא קצין בכיר יוצא הצנחנים שהיה לימים לראש המוסד. בעלילת ספר זה ובאחרות ניכר שהמחבר ביקש לייחס לאמריקנים נכונות ללחום באויביהם בצורה דומה יותר לעמיתיהם מישראל, באמצעות סיכולים ממוקדים מוכוונות מודיעין מדויק. לא שהאמריקנים אינם פועלים כך, כיום לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. אך קודם לכן הם היו נכונים לכך הרבה פחות.
בשלב מסוים, לאור מתקפת טרור על משפחתו, ניסיון התנקשות בחייו וכן אותה מתקפה ביולוגית שבה נעשה שימוש בנגיף האבולה, החליט ראיין על צעד דרסטי (זהירות, ספוילר). אנשיו אמרו לו שההחלטה היא הפרה של צו נשיאותי האוסר לעשות כן שקבע הנשיא פורד. "תנסחו לי צו חדש" (עמ׳ 834), השיב הנשיא.
ראיין נשא נאום לאומה שבו פתח ואמר כי "כל רעיון בדברי ימי האדם, טוב או רע, התחיל במוחו של אדם אחד, ומלחמות מתחילות מכיוון שמוחו של אדם אחד חושב שכדאי להרוג ולגנוב. הפעם, זה קרה לנו בדרך אכזרית במיוחד. הפעם, אנחנו יכולים להיות בטוחים בדיוק מי עשה את זה – ויותר" (עמ׳ 842).
במקביל, לא הרחק מבית המטרה בטהרן התמקמו קלארק ושאבז במבנה שאת בעליו, משפחה תמימה, כפתו והותירו באחת מפינות הבית, מוגנים מכל רע. "קלארק לחץ על כפתור משדר הלייזר" (עמ׳ 841). מארזי ההנחיה של פצצות המטוסים היו מערכת טכנולוגית מתקדמת. אוטומטית הם "רכשו את נקודת הלייזר, והודיעו על כך לטייסים, ואלה ביצעו את השחרור" (עמ׳ 842). הפצצות המונחות היו בדרכן למטרה. רוכבות על הקרן לייזר שכיוון קלארק.
זהו בית מגוריו של האיש האחראי, מנהיג איראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, המשיך באותה עת ראיין בנאומו. "האיש שתקף את ארצנו במחלה, האיש שתקף את הילדה שלי, האיש שניסה לתקוף אותי, האיש ששלח את צבאו במשימת כיבוש שהפכה למשימת מוות. זהו האיש שחילל את דתו ואת חוקי האדם והאומות, ועכשיו, מר דרייאי, הנה התשובה של ארצות-הברית של אמריקה" (עמ׳ 843). הפצצות ששיגרו מטוסי החמקן והכווין קלארק פגעו והרגו את המנהיג האיראני.
"הדבר שאנשים מכנים "היוזמה", בין אם מדובר במלחמה בין אם מדובר בכל תחום אחר של פעילות האדם, לעולם איננו אלא יתרון פסיכולוגי. היא משלבת את תחושתו של צד אחד שהוא מנצח עם תחושת הצד שכנגד שמשהו השתבש – שעכשיו עליו להתכונן לפעולות האויב ולהגיב עליהן במקום להכין את הפעילות ההתקפית שלו עצמו" (עמ׳ 817).
לחיים יש דרך לחקות את האמנות. אמנם, במציאות ישראל הותקפה ב-7 באוקטובר 2023 בעיקר באמצעות כוחות השלוחים (פרוקסי) של איראן, ובתקיפה אווירית שהיתה חלק ממכת פתיחה מרשימה היתה זו ישראל שהרגה את המנהיג האיראני, האייתוללה עלי ח'אמנאי. ועדיין יש לא מעט נקודות דמיון, בעיקר בעצם היוזמה להכות באיראן בשל התנהלותה האלימה והכוחנית. בסופו של יום "השוטר של העולם" פעלה נכון. גם אם כמאמר צ׳רצ׳יל עשתה כן לאחר שמיצתה את כלל האפשרויות האחרות.
בספריו של קלנסי, ארצות-הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם.
במציאות הנשיא דונלד טראמפ ממש לא דומה לראיין. ארצות-הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה, במקרה זה במסגרת המאבק על משאבים והתחרות העולמית מול סין, ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. ועדיין יש בנכונות שלה לפעול כנגד מדינה עם משטר רודני שביקשה לפתח נשק גרעיני נקודת אור.
בספר, פעולת ההתנקשות במנהיג האיראני היא פחות או יותר אקורד הסיום למלחמה. האיראנים נכנעו הסכימו לשתף פעולה עם מנגנוני פיקוח נגד נשק להשמדה המונית וקיבלו על עצמם הגבלות כאלה ואחרות שקבעה ארצות-הברית. בסך הכל ראיין ניהל מערכה קצרה, ממוקדת ומוצלחת. החיים, כידוע, מורכבים בהרבה וכלל לא ברור כיצד יגיע המחזה הזה לכלל סיום, ועד כמה הוא יהיה מוחלט.
בספרו המופתי תיאר גנרל הנחתים האמריקני ג׳ים מאטיס כי התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הראשונה (בה לחם הוא עצמו כמג"ד בנחתים) הגדיר הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה של בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידה בעבר. לדבריו, תחת הנהגתו החכמה, לא היתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", כלומר משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה. יש לקוות שכך קורה גם כעת.
כך למשל, בהקשר הלבנוני. פעולת צה"ל כעת בלבנון הזכירה לי סיפור ישן שסיפר פעם עפר שלח על מבצע "צלצל" ביולי 1981, שבו השתתף. כוח הצנחנים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר (ייה) פשט על בסיס מחבלים בלבנון, הרג כמה מחבלים, השמיד מספר מבנים ושב ארצה לאחר שספג הרוג ומספר פצועים. בתחקיר, שבו נכח הרמטכ"ל, רפול, אמר המח"ט שכדאי לבודד את איזור הפעולה ואם פושטים על גבעה כדאי לכבוש גם את הגבעות השולטות עליה. רפול, סיפר שלח, היה משועשע. "איפה שצריך לכבוש עוד גבעות נכבוש, אמר, אם כי אני מזכיר לכם שלכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה". כלל שכדאי לזכור אותו בבואנו לשפר את קו ההגנה.
כדאי גם לשים לב שמדינת ישראל ניהלה בשנתיים האחרונות, במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", שורה של סבבי עימות עם איראן, והדבר מתחיל להיראות במידת מה כמו הסבבים שנוהלו מול רצועת עזה בשני העשורים האחרונים (סבבי עימות שעיקרם הפעלת אש וכוח אווירי ונטולי כוחות מתמרנים על הקרקע). מול מדינה קטנה בגבולה המערבי של ישראל זה פתרון אפשרי, גם אם לא טוב. אבל מול מדינה מרוחקת, אדירת ממדים, ובעלת יכולות בליסטיות, מוטב לחפש פתרונות אחרים.
פעם כתבו ספרים כאלה, עבי כרס כאילו היו "מלחמה ושלום", שעלילתם נעה בקצב אטי והם מבוססים על תחקיר שלא יבייש עבודת דוקטורט. היום הרבה פחות… ולצלוח אותם מורכב כמו לצלוח את תעלת סואץ ב-73׳. כך או כך, למרות היותו ספר מתח, קלנסי כתב ספר מרתק ומאיר עיניים על סוגיות גיאופוליטיות ולקחיו בדבר חשיבות האחריות הנדרשת ממנהיגים כמו גם הצורך ליזום ולשמר את היוזמה, נותרו רלוונטיים גם כיום.