אני לא ממוצא רוסי. עם זאת, אני מוקף ביוצאי ברית המועצות, אם עולים ואם צברים בכל פינה בחיי (נשוי לאחת, כ70 אחוז מהקולגות שלי בעבודה, שכנים וכו'...)
לרוב הייתה לי זיקה לספרות רוסית של דוסטוייבסקי, בולגקוב, גוגול, צ'כוב אך גם לא חסכתי ביקורת בחוסר התחברות לצורת הכתיבה של טולסטוי וחוסר עניין מוחלט בטורגנייב. (אני בטוח שיהיה לך מה להגיד בנושא 'מחשבות')
לאן אני חותר עם כל זה? מיד אסביר.
כשהתרברבתי ב

איך כותבים על זה ביקורת? זה כל כך קשה...
מסובך לי לתמצת את כל מה שאני מרגיש כלפי היצירה הנפלאה הזאת מבלי להישמע כאילו אני מגזים. בכלל, כשמדובר ביצירות שהן גם ככה יצירות מופת, דברים שכולם ממילא כבר אוהבים, קשה לי מאוד להסביר עד כמה הן חשובות לי אישית. הרי יש סיבה ברורה ללמה ההצגה הזאת ממשיכה לרוץ כבר חמישים שנה. איך מסכמים את זה? אבל בכל זאת אנסה את כוחי.

עם הגרסה השלונסקית לסיפור עוץ לי גוץ לי

המלך ליר אשר בתחילת העלילה, לא ברור וקשה להבין אם הוא סובל משיטיון/בלבול רציני/פרנויה/חרדה/שילוב של כמה מהדברים הנ"ל או ובנוסף דברים אחרים,
או שהוא סתם איש נרגן, ותמים.
כחלק מתהליך חלוקת הירושה בין בנותיו: הוא שואל עד כמה בנותיו אוהבות אותו (אלכס חולה אהבה).
כאשר 2 מהן עונות בליקוקים העמדת פנים וצביעות, והשלישית עונה בכנות.
ל2 בנותיו הלקקניות הוא מעניק את הירושה שזה רוב רכושו.
ואילו את קורדל

מה--עוץ לי גוץ לי ??!!- ספר ילדים ישן!!!!
טוב, ומחזה ילדים מוכר !!!!
שלונסקי ונבון - מי הברנשים האלה ??!!
אאהה --קונץ, בפנים -סוד כמוס .
------------------------------------
והסוד -שילוב של:
-חרוזי-המילים, המונולוגים המצחיקים, משחקי-הלשון המתוחכמים במדרג שפה עברית גבוהה של שלונסקי.
-ציוריו הייחודיים של אריה נבון.
הם הקסם -שאין שני לו .
------------------
בחג האחרון שמע

ספרו המקסים של רומן רולן הוא שיר הלל לאנושיות ולהגות הומניסטית. הגיבור, קולא ברוניון, נגר אמן, אב ובעל, מספר לנו את הקורות אותו בחוש הומור מרגש וכובש. בין סיפוריו ועלילותיו מסתתרים רעיונות חינוכיים, פילוסופים ותאולוגים מרשימים יחד עם ביקורת על החברה האירופית.

קולא ברוניון יוצא נגד הכמרים שהורסים את הדת, נגד מלחמות הדת שבין הקתולים והפרוטסטנטים (המגולמים בשני בניו השנואים) ונגד המחסור בהנהגה פו

עוץ לי גוץ לי.
אתם: מה עוץ לי גוץ לי עכשיו?
אני: לא, לא אל תלכו! אומנם מנוי וגמור שכולכם יודעים את העלילה על בורייה, מכירים את הדמויות וכמובן שקראתם את הסיפור אינספור פעמים.. אבל..
אתם: תמיד יש אבל...
אני: ששש! תנו לי להמשיך! בבקשה מכם!
אתם: - אנחת ייאוש- טוב, המשיכי.
אני: הספר הזה יגרום לכם לבחון את הסיפור מזווית אחרת.

כמדומני אין אדם בעולם שאינו מכיר את הסיפור עוץ לי גוץ לי. נערה עני

המלט.... אולי אחד המחזות המפוארים ביותר בתולדות האדם מאז המצאת הכתב.

כל כך הרבה פירושים יש למחזה הזה שדעתי פשוט תהיה מטופשת אם תנסה לתפוס צד איזוטרי ובכל זאת, טיפש אנוכי כי אני מצד אחד מסכים עם הפירוש הפרוידיאני שמדבר על תסביך אדיפוס של המלט לאימו (אחרי הכל כשדודו מת, המלך, הוא אומר שזה מגיע לו בגלל אימו) ומצד שני אני מסכים עם ניטשה. אפרט קצת:

ניטשה דיבר על "החכמה הדיאוניסית של המלט" בספרו

הספר הוא פואמה מלחמתית, המתארת את חייהם של תושבי לנינגרד בזמן המצור על העיר.

אני למדתי בשנותיי בתיכון במסגרת שיעורי היסטוריה על המלחמה בין הרוסים לגרמנים אבל לא קראתי מסמך העוסק בתושבים עצמם- כיצד הם חוו את האירועים? את הרעב? מסמך ממקור ראשון.

נכון שהספר הוא ספר שכתוב בצורה שירית אבל אף על פי כן הוא מהווה מסמך היסטורי חשוב המתאר את נקודת מבטם של התושבים, במיוחד את נקודת מבטה של הכותבת- ורה א

המלט, במילה אחת. מוות.
המלט, בשתי מילים. כולם מתים.
המלט, בשלוש מילים... בקיצור, הבנתם.

סבתא רבא שלי נפטרה לפני כשנתיים. הייתי הנין הבכור והיא אהבה אותי מאוד, ולהפך. הטרגדיה כאן אינה המוות, אלא האלצהיימר. הוא תקף אותה חמש שנים לפני מותה. בשנה האחרונה היא כבר לא זיהתה אותי.
רק שבוע אחרי מותה קלטתי פתאום, שהנה עברתי מעין קו פרשת המים. שמעכשיו יהיו כל כך הרבה דברים שעשיתי איתה בפעם האחרונה, וכל