ביקורת ספרותית על עוץ לי גוץ לי - מחזה בחרוזים על פי אגדות גרים.איורים:אריה נבון מאת אברהם שלונסקי
ספר מעולה

---

עוץ לי גוץ לי.
אתם: מה עוץ לי גוץ לי עכשיו?
אני: לא, לא אל תלכו! אומנם מנוי וגמור שכולכם יודעים את העלילה על בורייה, מכירים את הדמויות וכמובן שקראתם את הסיפור אינספור פעמים.. אבל..
אתם: תמיד יש אבל...
אני: ששש! תנו לי להמשיך! בבקשה מכם!
אתם: - אנחת ייאוש- טוב, המשיכי.
אני: הספר הזה יגרום לכם לבחון את הסיפור מזווית אחרת.

כמדומני אין אדם בעולם שאינו מכיר את הסיפור עוץ לי גוץ לי. נערה ענייה שהתגלגלה בעקבות אי-אילו מאורעות לאסם שמכיל מלוא חופן קש במצוות המלך שתהפוך אותו בין ליל לזהב.
כיצד הנערה תקיים בקשה בלתי הגיונית ואפשרית שכזאת? כיצד תציל את עצמה ואת אביה?
בעזרת שדון קטן ששמו הוא סוד כמוס ושמור עימי במערכת!

שלד העלילה הוא אותו בסיס שאנו מכירים מימים ימימה אך ההבדל המהותי טמון בתוכנו, בכתיבתו הנפלאה, השובבה, הבלתי רצינית בעליל ומשובבת הנפש של שלונסקי, שהופכת סיפור שגרתי ומוכר לדבר מה ייחודי, לתענוג עצום, שמא מעולם לא הכרת את קווי העלילה לפני כן. בין היתר בעקבות משחקי הלשון הגאוניים שהופכים את כל העסק לקליל ונעים למקרא אך רחוק מרחק רב מסתם מחזה בנאלי ושטחי. שטחיות היא אינה שם נאה ליצירותיו של שלונסקי שעמוקות בדרכן, שגורמות לחשיבה יצירתית, חשיבה מחוץ לקופסא.

הסיפור המקורי משרה אווירה אפלולית וקדרונית אך השתוטנקיות האופפת את המחזה לאורך כל חווית הקריאה יוצרת סיפור שונה בתכלית- רווי שעשוע, לעג לדמויות מופרכות כגון החצרונית שכה בטוחה שהמלך יבחר בה להיות רעייתו ולכן עמלה בהכנות שונות במעוד מועד לקיום חתונה לתפארת מדינת ישראל. וכמובן בל נשכח את צלה המזדנב אחריה לכל מקום שתלך- החדרונית.

מאפיין ייחודי נוסף ובולט לעין הוא התערבות הקהל באמצעו של המחזה. ראשית כול, לפני תחילתו של המחזה ישנה מעין הקדמה שמציגה את כל השחקנים בעזרתו של משרת המלך שמברך ברכת בוקר טוב כל דמות ודמות עם הילדים המצויים בקהל: בוקר טוב המלך עוץ! בוקר טוב בת הטוחן.. וכן הלאה.

או למשל בזמן שהחצרנית שרה את שירה שמתאר עד כמה יפה וחסודה דמותה, היא מפנה שאלותיה אל קהל הילדים על מנת שיאשרו את דברייה ( מיותר לציין שהם אינם ששים לעשות זאת וצורחים בכל כוחם שהיא לא יפה ולא נעימה), או כשהמשרת פונה אל הקהל וכהנה וכהנה.
עצם העובדה שהקהל מהווה חלק פעיל במחזה גורם לקורא להיכנס לפורפורציות ולא לשכוח שמדובר סך הכול בשחקנים המגלמים דמויות ולא באנשים אמיתיים כפי שהם מתיימרים להיות.

״החצרונית: שמעתם?! שוגה הוא גם הפעם
בשפחחית סרת- הטעם..
איך התסרוקת? יופי- לא?
והשער? וסלסולו?
הכול טיפ- טופ ואין בו מום!
לא יעזור למלך כלום!״

ככל שאתה ממשיך בקריאה, מתחזקת בדעתך המחשבה ששלונסקי הוא ילד בעצמו, ילד מגודל שמסרב להתבגר ולהיכנס אל עולם המבוגרים ואי ההתבגרות הזאת היא הכלי שהיה לו לעזר בעת כתיבת רבות מיצירותיו: עוץ לי גוץ לי, עלילות מיקי מהו ואני וטלי בארץ הלמה.
בספר זה, כמו בקודמיו, הסופר נותן דרור לדמיונו, לעוף אל על, אל מחוזות אחרים שמאדם פשוט נבצר לדרוך בהם ונותר רק לתמוהה על כשרונו יוצא הדופן של שלונסקי וידענותו הבלתי נדלית.

אתם: נו, אז איזו גרסא טובה יותר- של שלונסקי או הגרסא המקורית?
אני: של שלונסקי כמובן! אלא מה? יש כאן שאלה בכלל?
שלונסקי הופך יצירה אוניברסלית למשהו שלו, ניתן לשכוח שהמקור כלל אינו שייך לשלונסקי, כאילו שהוא זה אשר ברא את העולם המתואר לעיל ולא רק עיבד אותו לכדי מחזה.

״ נומה, נומה בן יקיר לי.
סהר ממרום
אל עריסתך משגיח ורוקם חלום.
כל האילנות ידמו,
חלומות- זהב ירקמו.
נומה ילד, נום,
עד יאיר היום.״

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על עוץ לי גוץ לי - מחזה בחרוזים על פי אגדות גרים.איורים:אריה נבון