ביקורת ספרותית על המלט [תרגום: שלונסקי] מאת ויליאם שייקספיר
בזבוז של זמן

---

המלט, במילה אחת. מוות.
המלט, בשתי מילים. כולם מתים.
המלט, בשלוש מילים... בקיצור, הבנתם.

סבתא רבא שלי נפטרה לפני כשנתיים. הייתי הנין הבכור והיא אהבה אותי מאוד, ולהפך. הטרגדיה כאן אינה המוות, אלא האלצהיימר. הוא תקף אותה חמש שנים לפני מותה. בשנה האחרונה היא כבר לא זיהתה אותי.
רק שבוע אחרי מותה קלטתי פתאום, שהנה עברתי מעין קו פרשת המים. שמעכשיו יהיו כל כך הרבה דברים שעשיתי איתה בפעם האחרונה, וכל כך הרבה דברים שאעשה בפעם הראשונה בלעדיה.
הפעם האחרונה שהסתכלנו ביחד בתמונות מאלבום החתונה שלה.
הפעם האחרונה שניהלתי איתה שיחה קוהרנטית, על פרל הארבור אני חושב. אני זוכר שהצחיק אותי איך אמריקאית נשארת אמריקאית: היא שעזבה את הבית, המשפחה והיבשת כנערה, התיישבה בכפר פינס והקימה משפחה ענפה, מדברת על פרל הארבור בזעזוע עמוק של עד ראיה.
הפעם האחרונה שהיא קראה בשמי - היא שאלה איך קוראים לי, וכשעניתי היא חייכה את החיוך ההוא שלה ואמרה, אתה יודע? יש לי נין שקוראים לו ככה. לא ידעתי אם לשמוח או להצטער.
הפעם האחרונה שהיא הביאה לי מתנה, שטיחון ארוג שהכינה בחוג לגיל הזהב, ומונח עד היום מהוה ומסמורטט בחדר שלי.
הפעם האחרונה שראיתי אותה. במוסד לחולי אלצהיימר. היא כבר איבדה לחלוטין את צלילותה, אבל האצילות נשארה: חייכה אלינו חיוך מתוק, אמרה תודה למגישים בארוחות. היו שם כאלה שצעקו או בכו או מחאו כפיים. היא ישבה בשקט. לפעמים התחילה לדבר פוליטיקה, אבל הכל היה מבולבל ולא הבנו כלום. כשיצאנו משם ראיתי בפעם הראשונה את אמא שלי בוכה.
הלוויה שלה היתה הפעם הראשונה שבכיתי בציבור.
לפני שנה וחצי התכנסנו כל המשפחה המורחבת - פעם ראשונה בלעדיה.
או הפעם הראשונה שהגשתי עבודה באנגלית בלי להראות לה לפני כן. עבודה על דוקטור סוס. זה היה מצחיק אותה.
או הפעם הראשונה שנולד תינוק במשפחה והיא לא היתה הראשונה לדעת. והיום יש כבר שלוש קטנטנות שנקראות על שמה.
או הפעם הראשונה שישנתי בחדר שלה, שנותר מאז ריק. שני ארונות ספרים מלאים היו שם, וגליונות "סגולה" האחרונים מונחים על השידה, יחד עם אגרות צפון, מרד על הקיין והנסיך הקטן.
או הפעם הראשונה שסיפרתי עליה ככה, בלשון עבר. בפירוט ובחום ובגעגוע, שכולם מגעים לה, ועוד הרבה יותר.

מה שרציתי לומר הוא, ש"המלט" אינה טרגדיה. מוות לבדו אינו טרגדיה. אם לא הכרנו את הדמויות לפני כן, ולא נותר מי שיתגעגע אליהן אחר כך, אין כאן טרגדיה ואין כאן אסון. וודאי שלא מוסר השכל. אכן משהו רקוב שם בממלכת דנמרק. הנסיך שלהם סובל מתמותה כרונית מדבקת חסרת מעצורים. אבל למה כולנו צריכים לקרוא על זה?

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על המלט [תרגום: שלונסקי]