“הספר הוא פואמה מלחמתית, המתארת את חייהם של תושבי לנינגרד בזמן המצור על העיר.

אני למדתי בשנותיי בתיכון במסגרת שיעורי היסטוריה על המלחמה בין הרוסים לגרמנים אבל לא קראתי מסמך העוסק בתושבים עצמם- כיצד הם חוו את האירועים? את הרעב? מסמך ממקור ראשון.

נכון שהספר הוא ספר שכתוב בצורה שירית אבל אף על פי כן הוא מהווה מסמך היסטורי חשוב המתאר את נקודת מבטם של התושבים, במיוחד את נקודת מבטה של הכותבת- ורה אינבר.
יהודיה ילידת שנת 1890 שנולדה ברוסיה ותיארה בדיוק רב את הכאוס ששרר במדינה באותם הימים.


הפואמה מתחילה בתיאורו של בית חולים שנופלת בשטחו פצצה שלא התפוצצה, במקום שיפחדו מעצם נפילתה, החולים והשוהים שם רק חשים הקלה.

אינבר עוברת לתיאורם של יושבי בית החולים, חייל אמיץ שרק בקושי שרד את המלחמה ונתון ברגל פרוטזה, עיניו נתקלות בחייל גרמני, הוא נפגש בפעם השניה עם המוות שהצליח להתחמק ממלתעותיו.

תיאורה האחר הוא של נערה שכתוצאה מפגיעת רסיסים בעיניה, התעוורה ובוכה על גורלה המר- בשביל מה נשארה בחיים?

מלבד תיאור כללי של הקורה לתושבים, הכותבת אף מתארת את חוויותיה האישיות מהמצור, את הרעב, הרצון לפרוסת לחם, החולי, הקור והקורבנות שלא עוול בכפם כוחם כלה, למשל, נכדה של הדוברת עצמה שנספה.

היא גם מעבירה ביקורת על דברים רבים, לדוגמא, היא מציינת את המצאתם של האחים רייט, המטוס, האם המציאו אותו בכדי שאנשים אחרים, כעבור שנים רבות, יעשו בו שימוש לרעה? וכמובן שופטת את מעשיהם של הגרמנים.

למרות זאת, למרות כל הכאב, הקושי והעצב, לאורך הקריאה, במיוחד לקראת סופה של הפואמה, ניתן לחוש שהדוברת לא מאבדת את תקוותה ובאמת, היא מתארת את היום שהאויב נסוג מאזור לחימתו ומסיום המצור.

לסיום, אצטט לכם ציטוט שגרם לליבי להחסיר פעימה מהאכזריות הבלתי נתפסת:

״ איך גרמני, קלגס, רומס במגפיו אישה בראש חוצות עדי תומה לגווע:
ואיך תינוק בן ארבע נאחז לשווא באם שותת-דם באפס נה.
ואיך עולה הטנק, בזדון לבב וצחוק
ובכבד זחליו דורס התינוק.״

וציטוט הקשור לזעזוע שהיה מרגיש טולסטוי לו היה חוזה באירועים שתקפו את מדינתו:

״ גם לב טולסטוי לו מעיניו נגלה עפר לראות את יסניה פולניה המחוללת,
לבלי טמא בדם, ארור מכל דמי חלד,
את לובן כותנתו, בלובן שלג בר,
את הפשיסט, את המחלל קברים,
היה חונק בזרוע הזקונים״”