ביקורת ספרותית על המלט [תרגום: שלונסקי] מאת ויליאם שייקספיר
ספר מעולה

---

המלט.... אולי אחד המחזות המפוארים ביותר בתולדות האדם מאז המצאת הכתב.

כל כך הרבה פירושים יש למחזה הזה שדעתי פשוט תהיה מטופשת אם תנסה לתפוס צד איזוטרי ובכל זאת, טיפש אנוכי כי אני מצד אחד מסכים עם הפירוש הפרוידיאני שמדבר על תסביך אדיפוס של המלט לאימו (אחרי הכל כשדודו מת, המלך, הוא אומר שזה מגיע לו בגלל אימו) ומצד שני אני מסכים עם ניטשה. אפרט קצת:

ניטשה דיבר על "החכמה הדיאוניסית של המלט" בספרו ״הולדת הטרגדיה״. מה גרסתו? המלט לא אדם מהסס או פחדן על פי ניטשה, אלא אדם שראה את מה שמעבר למציאות ודווקא בגלל זה איבד את כוח הרצון לפעול. ההמלט האמיתי אינו פועל מפני שהוא רואה את חוסר המשמעות של כל פעולה. המונולוג של המלט עם הגולגולת בבית הקברות או המונולוג המונומנטאלי של להיות או לא להיות.
לדברי ניטשה, המלט, כמו בטרגדיות היווניות, נגע באמת ה"דיאוניסית" — כלומר, בחוויה המפוכחת שבה כל דבר יפה או מוסרי בעולם הוא רק מסכה דקה על כאוס, חורבן וזמניות האדם בעולם.
כשהמלט מבין זאת, ריקנות תופסת אותו, הוא למעשה משותק. אין לו עוד אמון ברציונליות או במוסר פשוט משום שהוא רואה מבעד למסך באופן מורבידי אך אמיתי לדידו.

לא חוסר החלטיות, אלא עודף הבנה, לא חולשה, אלא תבונה טרגית שמביסה את הרצון.

המלט של ניטשה הוא אחיו של האמן הטרגי מי שמכיר את תהומות החיים אבל ממשיך לחיות בצילם.

אצל פרויד המלט הוא התכלס של תאוריית אדיפוס שלו. פרויד ראה בהמלט מקרה קלאסי של תסביך אדיפוס שלא נפתר.
לפי פרויד, הסיבה שהמלט אינו נוקם את מות אביו איננה עייפות פילוסופית, אלא קונפליקט לא מודע ובטח לא פתור. קלאסי להסביר את המודל שהציע הוא עצמו: פרויד.
המלט לשיטתו של פרויד מזדהה עם דודו קלאודיוס, כי גם בו עצמו קיימת אותה תשוקה אסורה לאמו גרטרוד.

המלט נבלם מפני הנקמה, כי היא מזכירה לו את פשעו שלו: זה שלא העז לממש.
זכרו שהמלט לערך בן 35 ועדיין לא נישא או מדובר על אהבה גדולה מעבר לזו שלא סיפר לגבי אופליה עד מותה.

כך המלט של פרויד הוא אדם שכל פעולותיו מונעות מרגשות אשמה לא־מודעים, ממיניות מדוכאת ומיחס אמביוולנטי כלפי הוריו.
הוא לא חסר אומץ — הוא חסר רשות פנימית לפעול, משום שכל נקמה היא גם למעשה נקמה בעצמו.

אני לרגעים ראיתי במחזה קולות שונים במוח אחד. כמעט כולם קולות במוחו הקודח של המלט. המלט אדם חכם מדי, מפוכח מדי, רואה מדי והרוח, הורציו (קול ההגיון), הקברן ואפילו דומם כמו גולגולת מעוררים אצל המלט עוד מחשבות בכיוונים שונים שהולכים לאותו מקום.

לדעתי אי העשייה המתבקשת מהמלט היא היא העשייה הגדולה. המלט עשה ועוד איך עשה. ואחרי שעשה אין לו בעיה להאסף בעצמו אל האין. הוא רק מבקש מהורציו לספר את סיפורו אבל עד כמה הורציו היה בקיא בפרטים הפנימיים של המלט אם לא היה חלק ממנו ממש. אולי הורציו הוא הרציו של המלט שלא מת ונשאר לספר סיפור של תבונה אנושית נדירה שאחר כך יספרו אנשים כמו קאמי (השאלה הגדולה של האנושות היא מה הסיבה לא להתאבד, אדם ללא סיבה אין טעם לחייו) או שופנהאואר ששאל ב-2 כרכים שלמים האם להיות או לא להיות וכולי....

הציון שלי למחזה הוא כמובן 10 מתוך 10. לו רק יכולתי לתת יותר. במבט לאחור בקריאה שלאחר 20 שנים ויותר, אני מבין כמה לא הבנתי אי אז שסיפור או עלילה אצל שייקספיר הם בכלל לא העניין. התלהבתי מהטרגדיה, מהגזל שהוא חלק מהחיים, מתאוות הנקם ואלו בכלל לא הסיפור פה. הסיפור הוא הלכי נפשו של אדם חושב ואיך הבחירה בחוסר עשייה עשה את הכל פשוט משום שאלו החיים. לפעמים חוסר נקיטת עמדה למרות שאתה מבין היא העמדה בעצמה.

התרגום של שלונסקי נהדר וקולח עבורי. יש לי עוד תרגום אבל לאחר השוואה הלכתי עם שלונסקי.

נפלא: איך לוקחים חתיכת עץ דקה, מעבירים עליה דיו ומוציאים כל כך הרבה על ידי שרבוט, וההרבה הזה ממשיך דורות רבים הלאה לרגש ולעניין ובעיקר לעורר מחשבות.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על המלט [תרגום: שלונסקי]