****




טוב, זה לא ספר מדע בדיוני, אוקיי?

כלומר, הסיפור מתרחש על מאדים, הוא מפוצץ במדע והוא בדיוני, אבל למרות הכול, הוא לא עונה לקריטריונים הברורים של הז'אנר. הוא לא עתידי או עתידני, אין בו ממש טכנולוגיה שאנחנו לא מכירים, אין עב"מים, חייזרים, מיסתורין, עולמות אחרים, יקומים מקבילים.

מה כן יש בו? או.

מארק וואטני הוא אסטרונאוט שנחת עם צוותו על המאדים כחלק ממשלחת מחקר של נאס"א. סופת אבק

"עד 2030 תנחת האנושות במאדים", כך טען אילון מאסק ושיקר, אם לא לנו אז לפחות לעצמו. המין האנושי עוד רחוק מההישג הזה, ובניגוד לכל התחזיות בתסריטי המד"ב האופטימיים, כנראה שגם לא ניישב אותו.

עלילת הספר מתמקדת בעתיד הלא רחוק בו משימת החלל האנושית השלישית במאדים ("ארס 3") נכשלת, וצוותה מותיר בעל כורחו איש אחד – מארק וואטני – מאחור. כעת עליו לרתום את כל כישוריו, חושיו והגיגיו כדי לחלץ את עצמו מכוכב המו

כשהייתי קטנה היתה לנו דלת בגינה, בקצה המרוחק, זה שליד המטע. לא היה עליה שלט שיתריע או יזמין ולא ידית ולא מקוש. דלת פשוטה. היא נפתחה לקראתנו בכל פעם שבאנו, שער אל עולם שהיה כל מה שהעולם שלנו, עמוק בסתר לבו, כל כך רצה להיות: צבעוני ומסחרר ומלא אפשרויות. אני הייתי פרטיזנית ונסיכה ומפקדת ומכשפה ומשוררת ומשפטנית וברוקרית וציידת כשרונות ואחי היה תלמיד ישיבה.
זה היה עולם היגיון גבוה; לכל מה שעשית היו ה

מארק וואטני הוא אחד מצוות מחקר שנעזב על המאדים בעקבות סופה. קורה. הצוות בן ששת האנשים הגיע למחקר של חודש ואחרי שישה ימים וסופה איומה, הצוות התקפל, בגדי ים, כפכפים, תרסיס שיזוף ומארק נעזב. הספר מדעי על מקום כמעט בדיוני ומכאן שזה לא ספר מד"ב כלל וכלל.
ומה עושה מארק? מחפש נייד להתקשר ששכחו אותו. אלא שמה? באותה סופה גם עפה האנטנה ובכך אפסו הסיכויים להתקשר הביתה. אלא שמארק וואטני בחור מאוד מוכשר והוא

שחקן מספר אחת?
ספר מספר אחת!

(טוב, אולי אחרי הארי פוטר ועוד כמה ממש ממש פנומנליים...)

ולמה?

א. יש בו עולם וירטואלי שלם ומגניב, מלא בחוקים, כללים ומורכבות. כלל מספר אחת בספרי מדע בדיוני ופנטזיה הוא הקטע של 'ההמצאה' - שהמחבר או המחברת ממציאים עולמות אחרים - כמה שיותר מורכבים ומלאים בנפח, כך יותר טוב. הספר הזה מצליח בזה, ובגדול.

ב. אקשן. עלילת הספר היא כמו עלילה של משחק מחשב. הדמות הראש

#
יש ספרים שנועדו רק לבדר את קוראיהם. אין שום אג'נדה נסתרת מאחורי הכתיבה, הסופר אינו מתיימר להשאיר את חותמו על קוראיו, מקסימום הוא מקווה שספרו יהפוך לסרט והוא ירוויח המון כסף (כי למעט כמה יחידי סגולה, לא סביר שמישהו יוכל לקנות אי או מטוס פרטי מכתיבת ספרים). הספר הזה שייך לספרים האלה, והוא מבדר בקלות ובלי רגשי אשמה.

ארטמיס – אלת הציד במיתולוגיה היונית שבתור תעסוקה צדדית היתה אחראית גם על הירח -

#
בשנת 2045 – הספר פורסם ב 2008 – העולם הוא מקום עלוב ומפחיד. עוני רב והזנחה סביבתית, ביריונות, פשע והזנחה. וייד, שבעולם האמיתי הוא תלמיד תיכון חנון, עני ושמן, עם התלהבות שאין לה סוף למשחקי מחשב, הוא גיבור הסיפור הזה ומספר אותו בגוף ראשון. ילד שהוריו מתו והוא חי אצל אחות אמו הנרקומנית שאינה רוצה בו ומזניחה אותו. הוא חי בעיקר בעולם הוירטואלי, כי מי חי בעולם האמיתי, שכל מה שהוא מאפשר זו עליבות טבול

****




נדמה לי שמכל העשורים, דווקא העשור שבו גדלתי והתבגרתי נחשב לעשור ההתבגרות האולטימטיבי. מדובר, כמובן, על שנות השמונים של המאה שעברה, או כמו שנהוג לכנות אותן, "האייטיז". ייתכן שכל אחד מרגיש איזו חיבה (או שטנה, להבדיל) לעשור ילדותו ונוהג להתרפק בחמדה על שנות החמישים, הששים, התשעים או האפסיים ולהגיד שדווקא אז היה תור הזהב של האנושות שהכול היה טוב בו ומאז הכול הידרדר. ובכל זאת, עובדה היא ש

****




מי מאמין בעבמ"ים? באנשי זאב? בערפדים, בקוסמים, בקסמים, בידעונים, בקללות של צוענים? מה באשר לקמעות או למגיה שחורה? מה עם בינה מלאכותית? גרפולוגיה, אסטרולוגיה, אירידיולוגיה, קריאה בכף היד, בקפה, בכדור בדולח? או התגשמות של חלומות? פיות? מכשפות? חוש שישי? מה עם "הרנטגן"? ואני אפילו לא מתחיל לדבר על אלוהים. סליחה, אלוקים.
איפה עובר הגבול בין פנטזיה למדע בדיוני, ובין מה שהוא "באמת" למשהו