"לדף יש ערך רק אם בשעה שאתה הופך אותו, הנה מאחוריו החיים פועמים ודוחפים ומערבבים את כל הדפים של הספר" – אומרת המספרת בסוף הסיפור הראשון בטרילוגיה הנהדרת הזו. ואולי זה גם הסוד של שלושת הסיפורים: תנופה מלאת חיים ויופי שמסחררת אותך בסיפורים מלאי דמיון, ואלגוריות מלהיבות שמשאירות מרחב לקורא – להתבלבל ולפרש כרצונו.

אפשר בוודאי להרחיב בלי סוף על היצירה המרשימה הזאת. אנסה לסקור בקצרה את הרעיון הכללי,

זנו חושב, משמע זנו קיים. האם כל מה שהוא חושב עליו קיים, על זה אפשר להתווכח. 

זנו הוא גבר אמיד מטריאסטה, לכאורה איש עסקים, אבל לא אחד שמצטיין בזה, ולקראת סוף העשור החמישי שלו הוא מתעמת עם חייו במצוות הפסיכואנליטיקאי שלו שהשאיר אותו עם מין סוג של שיעורי בית.

הוא  נוירוטי ומלא באין ספור פגמים ונראה שאי אפשר להאמין לשום דבר שהוא אומר. כל כך אי אפשר להאמין עד שנדמה שההיפך מכל מה שהוא אומר זו האמת

#
שני הספרים האחרונים שקראתי הגיעו לרשימת ה"לא שווים ביקורת". האחד בגלל בנליות ממאירה, ספר שלא היה לי משהו לא לעוס להגיד עליו, השני הפיל עלי כזה שיעמום, שלא הצלחתי לקרוא ברצף יותר מחצי שעה. הגיע הזמן לספר אמיתי, כמו שתובע ידידי שכאן. ואיזה ספר יותר אמיתי מ"הלב" של דה אמיצ'יס? סיפור שיצא לאור ב 1904 באיטליה שחוברה-לה-יחדיו לא מזמן. הגיבור, אנריקו בן ה-13, שגר בטורינו שבצפון איטליה, כותב יומן על שנ

כבר כשקראתי את השם של הספר הזה חשתי שהוא מדבר אליי, כי אני באמת אוהב לקרוא ספרים במיוחד בלילות חורפיים (חבל שאין לנו הרבה לילות כאלה בארץ) ומשהתחלתי לקרוא את השורות הראשונות שלו השתכנעתי לקנות אותו, כי לא רק שהוא הצחיק אותי אלא המשיך להזכיר לי את עצמי והייתי כלכך מהופנט כאילו לא לקחתי ספר לידיי אלא לא פחות מאשר מראת פלאים. אני מבין שיש קוראים שמצאו בפתיחת הספר משהו דיי מייגע, אבל אלו בדיוק הקוראים

לפעמים אני יכול לדמיין את עצמי על תורן גבוה של ספינת מפרשים, כזאת שקיימת בתוך בקבוקי זכוכית בבתים של דודות, אבל מפליג ממש לתוך איילון, בתוך תעלת הניקוז שמתחת למגדלי עזריאלי, מסביבי שלטי חוצות ובנייני זכוכית ופלדה, שירת הימאים מפלחת תחתי את צפירות הרכבים של מחלף לה גארדיה. הספינה הזאת לא עוצרת, אך אני מתאר לעצמי בקצרה את מה שמרקו פולו היה אומר על העיר הזאת, שאולי היא כחלום ואולי היא קיימת רק בליבנו

הסופר ג'ובני ורגה, מגדולי הסופרים האיטלקיים, אינו אחד ששמו שגור בפיהם של קוראי הספרים בארץ. הרומן עצמו, נכתב לפני כ- 130 שנה, ברבעון האחרון של המאה ה- 19. העלילה מספרת על הווי החיים בכפר קטן בסיציליה, ובפרט על קורותיה של משפחה, שלושה דורות של משפחת מלווליה, משפחה שהמזל לא שיחק לה וכך באה גם שקיעתה. זוהי משפחת דייגים אשר נאלצת לעמוד בפני מכות טבע ומכות כלכליות בזו אחר זו אך המשפחה מתמודדת עם מכות א

FIABE ITALIANE- reccolte e trascritte da Italio Calvino



יש לי חיבה רבה לפולקלור. המשיכה הזו מתבטאת הרבה מעבר לעולם הספרותי.
קולינרית, תמיד טענתי שחלק מחווית מסע בארצות נכר הוא התנסות במטבחים המקומיים, בעיקר בשוקי רחוב. כך קרה שחלק מהתפריט העולמי כלל עקרבים/ דגי אבו נפחה/ תולעים/ עטלף/ שרקן ועוד מיני תבשילים מוזרים לקיבה מערבית.
מוסיקלית, אני מחזיק באוסף עצום של הקלטות מכל רחבי הגלובוס ש

כאשר עומדים מול ה"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, אין אנו ניצבים רק מול ספר, אלא מול קתדרלה של רוח האדם, שנבנתה מתוך האפר והחורבן של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה בה המוות רקד את ריקודו האכזרי, לא פסח על עשירים ואצילים, איכרים ועניים, נשים, גברים ותינוקות. בוקאצ'ו, בכישרון פנומנלי ובתעוזה חסרת תקדים, הצליח לזקק מתוך אימת המגפה השחורה את תמצית החיוניות האנושית. היצירה הזו היא שיר הלל לחיים, שנכתב

זהו אחד הספרים המעניינים שקראתי, הספר הוא בעצם מעין יומן מסע של מרקו פולו שחוזר לדווח לקיסר על הערים שבהן ביקר. אילו לא ערים רגילות שתוכלו למצוא בכל מפה ואטלס אלא ערים דמיוניות ומרהיבות ומלאות פלאות שמתוארות בצורה מקסימה בשפתו של מרקו פולו. מרקו פולו חוזר לדווח לקיסר על מה שהוא רואה אבל הוא אינו מוסר דיווח רגיל אלא נמצא במעין שיג ושיח עם הקיסר על הדברים שהוא ראה במסעותיו, והם משחקים מעין משחק לוח