הייתי בת שבע עשרה או בת שמונה עשרה כשהייתי אצל דודים שלי והגעתי באקראי למגזין תרבות ואמנות שאני אפילו לא מצליחה לזכור את שמו, וקראתי בו סקירה ארוכה ומסקרנת על ספר שנשמע לי מעניין מאוד. משהו על מסע אלגורי בין ערים מדומיינות. עברו כמה חודשים, לא זכרתי את שם המגזין, לא את כותב הסקירה, לא את שם הספר ולא את הכותב שלו, אבל גיליתי בחנות את "הערים הסמויות מעין" של <mark>איטאלו קאלווינו</mark> ורכשתי אותו, וזה היה הוא.

דמותו הספק נלעגת, ספק עלובה של פין-אחיה של הזונה השחרחורת מהסימטה ושוליית הסנדלרים-היא לכאורה הדמות המרכזית בסיפור הלא ארוך ומצויין של <mark>איטאלו קאלווינו</mark>.

פין, בעיקר נער מתבגר, נקלע שלא בטובתו לחבורת פרטיזנים, וזאת לאחר חניכה בהחלט מרשימה בסמטאותיה העלובות של עיירת חוף איטלקית ובבר השכונתי המצחין, בחברתם של מבוגרים ממנו ובחסות אישיותו הבעייתית ("לא דופק חשבון לאף אחד")

תיאור חיי הפרטיזנים חושף

לפעמים אני יכול לדמיין את עצמי על תורן גבוה של ספינת מפרשים, כזאת שקיימת בתוך בקבוקי זכוכית בבתים של דודות, אבל מפליג ממש לתוך איילון, בתוך תעלת הניקוז שמתחת למגדלי עזריאלי, מסביבי שלטי חוצות ובנייני זכוכית ופלדה, שירת הימאים מפלחת תחתי את צפירות הרכבים של מחלף לה גארדיה. הספינה הזאת לא עוצרת, אך אני מתאר לעצמי בקצרה את מה שמרקו פולו היה אומר על העיר הזאת, שאולי היא כחלום ואולי היא קיימת רק בליבנו

FIABE ITALIANE- reccolte e trascritte da Italio Calvino



יש לי חיבה רבה לפולקלור. המשיכה הזו מתבטאת הרבה מעבר לעולם הספרותי.
קולינרית, תמיד טענתי שחלק מחווית מסע בארצות נכר הוא התנסות במטבחים המקומיים, בעיקר בשוקי רחוב. כך קרה שחלק מהתפריט העולמי כלל עקרבים/ דגי אבו נפחה/ תולעים/ עטלף/ שרקן ועוד מיני תבשילים מוזרים לקיבה מערבית.
מוסיקלית, אני מחזיק באוסף עצום של הקלטות מכל רחבי הגלובוס ש

"לדף יש ערך רק אם בשעה שאתה הופך אותו, הנה מאחוריו החיים פועמים ודוחפים ומערבבים את כל הדפים של הספר" – אומרת המספרת בסוף הסיפור הראשון בטרילוגיה הנהדרת הזו. ואולי זה גם הסוד של שלושת הסיפורים: תנופה מלאת חיים ויופי שמסחררת אותך בסיפורים מלאי דמיון, ואלגוריות מלהיבות שמשאירות מרחב לקורא – להתבלבל ולפרש כרצונו.

אפשר בוודאי להרחיב בלי סוף על היצירה המרשימה הזאת. אנסה לסקור בקצרה את הרעיון הכללי,

זהו אחד הספרים המעניינים שקראתי, הספר הוא בעצם מעין יומן מסע של מרקו פולו שחוזר לדווח לקיסר על הערים שבהן ביקר. אילו לא ערים רגילות שתוכלו למצוא בכל מפה ואטלס אלא ערים דמיוניות ומרהיבות ומלאות פלאות שמתוארות בצורה מקסימה בשפתו של מרקו פולו. מרקו פולו חוזר לדווח לקיסר על מה שהוא רואה אבל הוא אינו מוסר דיווח רגיל אלא נמצא במעין שיג ושיח עם הקיסר על הדברים שהוא ראה במסעותיו, והם משחקים מעין משחק לוח

מר פלומר מתבונן בעולם ומחפש את מקומו בעולם.
ראשו מלא בדמיונות מחשבות והוא תוהה על מהות היקום. הוא מתבונן באישה שמשתזפת חשופת חזה במערכת הכוכבים בשמש וגם הולך לגן חיות ורואה שם קוף לבקן. הספר הוא ספר חצי פילוסופי והוא מעניין מאוד. יש גם חלקים קצת משעממים. נדמה לי שאיטלו <mark>קאלווינו</mark> זכה בנובל גם
נהניתי מהספר והוא מומלץ לכולם

אני חייב להתוודות, לפני ההוצאה להורג: אני לא מצליח להתחבר כמעט לאף ספר איטלקי כולל זה.
אני יודע כמה זה קלאסיקה ובכל זאת, לא הולך לי, אפילו (נו, אני חייב להוציא את זה) עם (נו, קשה לי)אלזה מורנטה (הנה אמרתי את זה).
כל כך רציתי להכניס גם את הספר הזה לקלסיקת כל הזמנים שלי. טרחתי וקניתי אותו (משומש, בהתאם לדת שלי) וניסיתי. בחיי. לא הלך. משהו תקוע לי וזה קורה כמעט עם כל ספר איטלקי. אפילו פינוקיו בגירס

לא פעם שיבחתי פה את המפעל לתרגום ספרות מופת, ובאופן קבוע אני משתדל לקרוא ספרים שיצאו תחת ידם. אם להגדיר את הספר מאוד בתמציתיות, הייתי בוחר במילה אחר. הוא מכיל שלושה סיפורים בעלי מוטיבים פנטסטיים.
אחשוף בגדול מאוד על מה כל אחד מספר מבלי לקלקל את חווית הקריאה למי מכם שירצה לקוראו זאת מאחר והפרטים שאציג מופיעים ממש בתחילת כל אחד מהסיפורים. בכלל, וכאן אני לרגע יעשה גלישה למחשבה שרציתי לשתף כאן, לפעמי