זנו חושב, משמע זנו קיים. האם כל מה שהוא חושב עליו קיים, על זה אפשר להתווכח.
זנו הוא גבר אמיד מטריאסטה, לכאורה איש עסקים, אבל לא אחד שמצטיין בזה, ולקראת סוף העשור החמישי שלו הוא מתעמת עם חייו במצוות הפסיכואנליטיקאי שלו שהשאיר אותו עם מין סוג של שיעורי בית.
הוא נוירוטי ומלא באין ספור פגמים ונראה שאי אפשר להאמין לשום דבר שהוא אומר. כל כך אי אפשר להאמין עד שנדמה שההיפך מכל מה שהוא אומר זו האמת לאמיתה. והיופי זה שעם כל הבלבול וחוסר האמינות והסתירות שמלוות את ההתייחסות שלו כמעט לכל דבר, הדבר הראשון שהוא מעורר זו אהדה. במהלך הזמן גם מתברר שהוא כל כך פגום עד שגם היכולת שלו להיות לא אמין, גם היא פגומה, כלומר מפעם לפעם אשכרה אפשר להאמין לו, ולא רק זה, הרבה פעמים המסקנות שלו, על אף שהדרך שבה הוא מגיע אליהן היא אולי הכי עקמומית שאפשר להעלות על הדעת, הן בהירות להפליא ובאופן לגמרי פרדוקסלי, כיון שיצאו מנקודת מוצא מופרכת והתקדמו משם בצעדים שמתבססים על רציונאל שהוא אמנם שגוי לחלוטין, אבל יש לו הגיון פנימי, יוצא שאחרי כל הסיבוב הזה הן פשוטות ונכונות.
האהדה שהוא עורר בי, אני לא חושבת שהיא רק פועל יוצא של כל הפגמים שיש גם בי וזנו הביא אותם לידי ביטוי באופן גם פתטי וגם משעשע, למרות שאין ספק שזה עזר, כי כבר כשקראתי את העמודים הראשונים נזכרתי בעצמי בת עשרים ולא הרבה, יושבת באוטובוס שיורד מהדר העירה, בדרך לעבודה, כמה שעות שבהן אענה בנחישות אדיבה "מודיעין שלום איילת" ואספק מספרי טלפון לכל נצרך, ומחליטה לראשונה להפסיק לעשן. ולא את כל ההחלטות האלה ביחס לעישון אני זוכרת, אבל אני יכולה להשבע שהאמנתי לכל אחת מבין האלפים שקיבלתי ולא חשוב כמה שעות היא החזיקה מעמד, ככה שכשזנו מספר על הסיגריות האחרונות שלו, וכמה הן שוות יותר מיתר הסיגריות וכמה כדאי להחליט להפסיק לעשן רק כדי שיהיו סיגריות אחרונות כאלה (וכמה אי אפשר להגיע לזה אם אתה לא אשכרה מאמין לשקר הזה למרות שסיפרת אותו לעצמך כבר אלף פעמים) ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר וליבי יצא אליו.
ההומור נפלא. הוא כל הזמן ברקע, מידי פעם מסתער עם משפטים כמו "כדור הארץ אמנם מסתובב, אך כל שאר הדברים נשארים במקומם", אבל בדרך כלל הוא דק, על גבול הרציני, יכול להעלות גם זכרונות מדכדכים, כי למשל כשהוא דיבר על זה שמה שמארגן לנו את החיים זה המוות, חשבתי על אבא שלי שיום אחד, בתקופה שהוא ידע שהוא קרוב למות, אמר לאיזה חבר שלי שבא לבקר אצל ההורים שלי שהוא לא משחק עם הנכדים שלו כדי שלא יהיה להם קשה להפרד ממנו, וההכנות האלה למוות שמשתקות לך את החיים הן חלק מההתנהגויות הפרדוקסליות שזנו מתאר כל כך יפה.
אני כבר יודעת על עצמי שנוח לי עם שריטות ובחברה של אנשים שרוטים, שאלה שאצלם תמיד הכל בסדר, פחות יש לי על מה לדבר איתם, ואולי לכן כשהוא כותב ש"הבריאות איננה מנתחת את עצמה ואף אינה משקיפה על עצמה במראה. רק אנחנו, החולים, יודעים משהו על עצמנו", גם הזדהיתי וגם חשבתי שיש פה מישהו ששווה להקשיב למה שיש לו להגיד, בפרט כיוון שהוא רק מכיר בחולי ואין לו שום כוונה לנסות לרפא אותו.
וזה אולי לא אסקפיזם במובן הטהור של המילה, אבל דוקא זה שהוא ספר אלמותי שעוסק בעניינים הכי בסיסיים, מפרק פרדוקס אחרי פרדוקס של דברים שכולנו עושים, וגם מדגיש את המרחק בין המציאות לאיך שאנחנו תופסים אותה, מספק סוג של אפשרות בריחה מכל מה שקורה בחוץ. התמוגגתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
