זנו חושב, משמע זנו קיים. האם כל מה שהוא חושב עליו קיים, על זה אפשר להתווכח. 

זנו הוא גבר אמיד מטריאסטה, לכאורה איש עסקים, אבל לא אחד שמצטיין בזה, ולקראת סוף העשור החמישי שלו הוא מתעמת עם חייו במצוות הפסיכואנליטיקאי שלו שהשאיר אותו עם מין סוג של שיעורי בית.

הוא  נוירוטי ומלא באין ספור פגמים ונראה שאי אפשר להאמין לשום דבר שהוא אומר. כל כך אי אפשר להאמין עד שנדמה שההיפך מכל מה שהוא אומר זו האמת

איטלו זבבו, או בשמו האמיתי אטורה שמיץ, היה סופר יהודי שנולד ב-1861 בטריאסטה שבאימפריה האוסטרו הונגרית (היום איטליה), למשפחה יהודית גרמנית, ומשם עבר לאיטליה מה ששיקף את שם העט שלו "איטלו זבבו" (איטלקי-שוואבי). הוא נישא ב-1896 לאלה וייל-שמיץ, קתולית, והתנצר לאחרמכן. זבבו עסק בעסקי זכוכית ובבנקאות, אך פרץ כסופר בזכות חברותו עם ג'יימס ג'ויס שתמך בו, נפטר ב-1928 בתאונת דרכים.

ובכן, זה סיפור לכאורה מענ

ישנם אנשים שברגע מסוים בחייהם, בין אם הם הגיעו לבשלות המנטלית שלהם או בין אם איבדו את ניצוץ החיים, או יצר ההתלהבות כבה לו, הם חשים סוג של השלמה בעל כורחה. ולא, הם לא נהיים עצובים יותר, אלא אדישים לגורלם.
ולכן אם עלי לתאר את הסיפור הזה, יותר משהוא סיפור אהבה בלתי אפשרי, הוא סיפור על אדישות. למעשה על זקנה שהוקדמה. אך איננה זו זקנה במצבה הפיזי. אלא העייפות וההשלמה שלא נותר דבר.

הסיפור מתאר שתי

על הספר הזה שמעתי לאחר הקריאה שלי ביוליסס. ג'ויס הכיר את סבבו ולימד אותו אנגלית. יש הטוענים שסבבו היווה לג'ויס מקור השראה לדמותו של בלום ביוליסס, וחשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין לקרוא מה "בלום" היה כותב.

ואכן, הספר מרגיש כאילו בלום כותב בגוף ראשון על התחושות, הרגשות והמחשבות של האאוטסיידר, בתוך תחושת הזרות החברתית, וכל זה באווירה הומוריסטית.

זנו קוזיני הוא כלומניק. הוא אדם שתמיד מנסה להשתלב אך א

או "ייסורי אמיליו ברנטאני הלא כל כך צעיר". מילא שאמיליו מתייסר, הוא בסך הכל דמות ספרותית, אבל למה לייסר ככה את הקורא? אין איזו אמנה או משהו בנושא? אז כמובן נשאלת השאלה למה לקרוא ספר שמעביר את הקורא כזה מסע ייסורים? ובכן, למרות שבחלקים מסויימים בהחלט שקלתי לנטוש, המשכתי לקרוא כי איטאלו סבבו הוא סופר מעולה, והספר הזה הוא יצירה יפה ומרתקת, שמעוררת לא מעט מחשבות.
אמיליו מתוסבך מכל הכיוונים. לפחות חצי

לקח זמן, קראתי לאט אבל לא ויתרתי וסיימתי. ישנה ביקורת טובה של סוריקטה כאן באתר אין ממש צורך לחזור על הדברים. אומר רק ששמחתי לראות שיש מהדורה חדשה מקווה שהפונט גדול יותר ונוח יותר לקריאה. הספר מעמיק לנפשו למניעי חיו של סבבו ואני התחברתי ליחסו לפסיכואנליזה אותה תפיסה שאדם מעצם היותו, חולה ומכל מה שיעשה, יחלום, או יגיד ניתן להוכיח זאת. ואכן ה"מחלה" המדומה או האמיתית היא הציר שסביבו נע סיפורו של ההיפו

ספרון קטן ונחמד שכמה פעמים חשבתי לנטוש אותו אבל משהו אחז בי ואני שמח שקראתי אותו עד הסוף.

מזדקן? זה יחסי. הכל יחסי. הוא בן 35 המזדקן הזה, אבל מה זה בעצם אומר?

השם העסיק אותי. הוא יצר אצלי איזו מערכת ציפיות שמתייחסת לנושאים של הספר. חשבתי על ספרים כמו "סטונר" ולהבדיל על כל מיני ספרים של פיליפ רות, על עניינים של להתחשבן עם החיים שלך או לפחות לבדוק מה יש או אין בהם וגם על גבריות, ההערכה התפקודית וכמה היא קשורה למה ואיך שמי שהוא גבר מזדקן מרגיש, אבל שום דבר מזה אין אצל סבבו. אולי זה פשו

ספר זה יצא לאור לאחר מותו של המחבר. המחבר לא הספיק להשלים את הסיפור בחייו.
איטלו סבבו הוא שם העט של אהרון אטורה שמיץ, יהודי כמובן ממוצא איטלקי. נולד בעיר טריאסטה ב-1861, בתקופה זו הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.

ג'קומו אגיוס, זקן אירוני עם מחשבות בוגדניות יוצא לנסיעה ברכבת ממילנו דרך ורונה, פדובה, ונציה ועד לטרייסטה.
הסיפור כולל בעיקרו הירהורים על החיים לעת זיקנה ושיחות עם מספר נוסעים בר