“FIABE ITALIANE- reccolte e trascritte da Italio Calvino
יש לי חיבה רבה לפולקלור. המשיכה הזו מתבטאת הרבה מעבר לעולם הספרותי.
קולינרית, תמיד טענתי שחלק מחווית מסע בארצות נכר הוא התנסות במטבחים המקומיים, בעיקר בשוקי רחוב. כך קרה שחלק מהתפריט העולמי כלל עקרבים/ דגי אבו נפחה/ תולעים/ עטלף/ שרקן ועוד מיני תבשילים מוזרים לקיבה מערבית.
מוסיקלית, אני מחזיק באוסף עצום של הקלטות מכל רחבי הגלובוס של מוסיקת פולקלור שלפעמים לא הוקלטה לצרכים מסחריים אלא למטרות מחקר אנטרופולוגיות של משלחות חוקרים אתנומוסיקליות. באחת ההקלטות הללו של שבט מפאפאניוגיני הקליטו תחילה החוקרים, במשך כ-10 דקות, רק את רחשי יער הגשם בו חי השבט כדי לתת הבנה לגבי סביבת המחייה וההשפעות שסביבה כזו יוצקת פולקלור השבטי. אלפי צרצרים רחשים וזמזומים מרעידים את האוויר ללא רגע דל של שקט. זו הקלטה מהפנטת, אבל רק מיני רבות. האוסף כולל מוסיקה צוענית מהבלקן, רוסיה, ספרד, רומניה והונגריה. תיפופים של שבטים אפריקאים, שירת גרון של מונגולים, מוסיקה כלית מאזרבייג'ן, אירן, כורדיסטן ויודל משווצריה. יש לי אפילו המון דיסקים ותקליטים של פולקלור עתיק בהרבה מימי הביניים ברחבי אירופה. וכל מה שהזכרתי כאן הוא רק טיפה בים העצום הזה.
ועכשיו מגיע הנושא הספרותי. את איטאלו קאלוינו יצא לי כבר להכיר דרך ספרו המצויין 'אבות אבותינו'. חשוב לציין שאת סיפורי העם הללו הוא לא כתב אלא ליקט, ערך ועיבד. למעשה זוהי עבודת מחקר אתנופואטית של קאלוינו, ומי מיכם שקרא את 'אבות אבותינו' יבין עד כמה הוא הושפע בכתיבתו מהפולקלור האיטלקי. את הליקוט של הסיפורים מחלק קאלוינו ע"פ מחוזות איטליה. השינוי מורגש גיאוגרפית (מחוז הררי או עיר בעלת קירבה למים), האוכלוסיות השונות המגדירות את העם האיטלקי (על סיציליה לדוגמא עברו לאומים רבים והתרבות שם שונה לחלוטין מחלקה הצפוני של איטליה) וההשפעות מפולקלור של עמים אחרים (אפשר למצוא חלקים מאוד דומים לפולקלור הגרמני של האחים גרים ואף לסיפורי אלף לילה ולילה מארצות ערב).
אישית מצאתי את הסיפורים מאוד מגוונים, למרות שיש פה ושם יש חזרות על רעיונות. אחד הדברים שעשה קאלוינו בעיבודו הוא נגיעות עדינות ששילבו סיפור עם שנשמע מכמה מקורות שונים עם סטיות קלות, וחיבורו יחד בגירסה הטובה ביותר לטעמו.
נקודת יחוס שתמיד יש לי כאשר מתייחסים לסיפורי עם הם 'אגדות האחים גרים'. לכן ארשה לעצמי לצטט את דבריו של קאלוינו עצמו בעניין:
"אותה ברבריות הנראית כיסוד טבעי של כל אגדה, כפופה כאן לאיזה חוק המושתת על אשיות האהבה. בסיפורי העם האיטלקיים לא תמצאו את נחלי הדם האופיניים לסיפורי האחים גרים. רק לעיתים רחוקות תמצאו בסיפור העם האיטלקי את הצימאון לדם כיסוד שולט בכל. אמנם מצויים בסיפור הזה אכזריות ואי צדק, ואמנם נכון שגם בסיפור העם האיטלקי נשמעות תחינותיהן רוויות הבכי של נערות שננטשו היערות, או של כלות קטועות ידיים, אך כאן האכזריות לעולם איננה מתוארת לשם התענוג שבדבר ותו לא. הסיפור ממהר תמיד לזרום לעבר איזה פתרון בו תבוא הישועה, פתרון בו יינתן לסובלים איזה פיצוי נאות, פתרון בו יבוא הכל על מקומו לא רק בשלום, אלא גם שלום צודק. בפתרון הזה כלול תמיד גם חיסולו של הרשע (לעיתים קרובות יותר- המרשעת)"
אציין שהאחים גרים לא כתבו את הסיפורים אלא ליקטו אותם כחוקרים אתנופואטים מרחבי גרמניה ואוסטריה, לכן אין אלו אגדות למרות שרבים קוראים להן כך, אלא סיפורי פולקלור שהועברו מפה לאוזן במשך עשרות ומאות שנים. אגדות נכתבו ע"י אדם ספציפי שזהותו ידועה כגון הנס כריסטיאן אנדרסון.
מומלץ ביותר לחובבי ספרות הפולקלור.”
