יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.

זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם,

אנה פרנק היקרה,

הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, אנה פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים".
את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תו

זוג תאומות נולדו וחיו בקלן עד גיל 6. הוריהן מתו, האחד אחרי השנייה, קרובי משפחה התאספו והחליטו על גורל הילדות. הסב - איכר קתולי ושמרן בעל חווה שראה בילדות כוח עבודה זול בחר לו את הילדה הבריאה והחזקה, ואת בת המזל חולת השחפת החיורת והכחושה לקחו קרובים מהולנד. זה היה סוף תקופת האחווה של הילדות, סוף הקשר המיוחד של תאומות, סוף הביטחון בעולם המוכר. הילדה החכמה שחיה בחווה הועבדה בפרך בעבודות קשות, התעלמו

טוב, סליחה מראש אבל - איזו גברת!

חופש גדול, קיץ. אנשים יוצאים לטייל. אני טסה להולנד ומחליטה שזו הזדמנות טובה לקרוא את היומן של אנה, לפני ביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם.

הופתעתי מאוד!
לא ציפיתי ליומן כל כך חשוף וסוער, לבגרות מדהימה של נערה בת 14, לתבונה הרבה שיש לה ויכולות הכתיבה הנהדרות שלה.

לראשונה נחשפתי לסיפור של משפחת פרנק (שנשמעת כל כך מקסימה, בייחוד האבא מלא החמלה). לאחר קריאת היו

אנה פרנק היא אחת מיני רבים שנספו בשואה.
בת חמש עשרה הייתה במותה, באחד ממחנות הריכוז, "ברגן-בלזן".
דבר שאנה לא ידעה, זה כמה ילדה שכמותה יכולה להשפיע על כל כך הרבה אנשים.

~~~

אנה פותחת את היומן בתיאור החיים הרגילים שלה, אלו שלפני המלחמה, שהיו טובים ופשוטים, באותו הזמן מסתבר שהיו לה הרבה "מחזרים" וחברות טובות.

אין מה לעשות, אנה הצליחה לגעת בליבי ושבתה אותי לקריאת הספר שלה.
אבל מה לעשות?-

כמו שכבר ציינתי מספר פעמים,יש לי אח תאום.לא זהה.אז מין הסתם,ספר שהכותרת שלו היא "תאומות",ישר גורם לי לחשוב על אחי התאום שלי.

כשאני אומר שאני ואחי תאומים לא זהים,אני מתכוון שאנחנו התאומים הכי לא זהים שיש.מין בדיחה של היקום,שהחליט ללכת עם חוסר הזהות עד הסוף.לא רק מבחינת מראה,אלא מבחינה גם של אופי ותחומי עניין.תמיד אמא אמרה לנו "לכם יש יתרון,כי אתם זוג.אתם צריכים להיות החברים הכי טובים,אתם באותו ה

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר."
- פרידריך ניטשה

בדרך כלל, אני לא אוהבת סרטים או ספרים על השואה. זה פשוט עצוב לי מדי. אמא שלי אומרת שאני נמנעת בכוונה מספרים וסרטים כאלו, כי אני מתכחשת לעובדה שאסון כזה יכול לקרות לנו, והיא צודקת. איך האלוהים שלנו יכל היה לגרום למיליוני יהודים למות? יש אנשים שאומרים שזו דרכו להעניש חוטאים. אני לא חושבת שרצח ואלימות הם הפתרונות לכך. ואין חטא מספיק רע שיכול להביא אח

מספר פעמים קראתי את היומן של אנה פרנק הי"ד ובאחת הפעמים התחקיתי אחר התאריכים תוך הקבלה ללוח השנה היהודי. גיליתי דברים מרתקים. למשל, ש- 24 מתוך רישומי היומן נכתבו ככל הנראה בשבת. אחת מהן ביום שני יום הכיפורים י' בתשרי ה'תש"ג (21 לספטמבר 1942 בתאריכי היומן). לכאורה חמור מכך, ממש עם המעבר למקום המסתור, ב-11 ליולי 1942, אנה הי"ד כותבת כי בשונה מיתר משפחתה היא דווקא אוהבת את צלצול פעמוני הכנסייה הסמוכה

ספוילרים קלים בהמשך

התחלתי לקרוא את יומנה של אנה אחרי פסח.
חשבתי שאסיים אותו תקופה קצרה אחרי יום השואה, נניח גג טיפה אחרי יום הזיכרון.
סיימתי אותו רק אתמול בלילה. שלושה ימים לפני יום ההולדת שלה לו הייתה שורדת את ברגן-בלזן ומגיעה לגיל 88.
בואו נתחיל ממה שלא אהבתי דווקא, אבל זו רק דעתי כקורא אחד מני רבים. הרגשתי שהסיפור איטי מדי הרבה פעמים.
אם כי, את זה ניתן להבין. איך אמרו בחומות של