מרגֶריט, יצאנית-צמרת, פילגש-להשכיר יפהפייה, המוקפת הערצה, כסף ופאר, חיה חיי הוללות המשחיתים את בריאותה הרופפת (יש לה שחפת) - עד שהיא מגלה אהבה "אחרת", "אמיתית", כשהיא פוגשת את ארמן דיוואל, בחור ממשפחה בורגנית טובה.


ניסיונם של האוהבים לבנות לעצמם עולם-בועה, מנותק מן העבר, מן העתיד ומפאריז, להתמזג בתוך נצח שהאהבה היא בו חוק יחיד -נכשל כישלון חרוץ, כי המציאות של העולם החיצוני פולשת ואינה מוותרת. אבל דווקא הקורבן הגדול, הפרידה האלטרואיסטית של מרגריט מארמן, דומה שהופכת את האהבה שלה לבסוף לגדולה מהחיים.


ה"טלנובלה" הזאת, אחד מסיפורי האהבה הגדולים והמפורסמים - להיט מתמשך, שזכה ללמעלה ממאה מהדורות רק בצרפת עצמה, ולעשרות תרגומים - חיה וקיימת כבר יותר ממאה-וחמישים שנה, מאז שפירסם דימא הבן את הרומאן (שכתב במשך חודש), ומאז שהוצג לראשונה המחזה שכתב על-פיו (אשר הושלם במשך שבוע).


"אני מוצא את הנושאים לספרים שלי בחלומותיי, ובני מוצא אותם במציאות", אמר אלכסנדר דימא האב על בנו (הלא-חוקי) דימא הבן. ואכן, הבן בנה את הרומאן סביב דמותה של אהובתו-פילגשו מארי דיפְּלֶסיס, והקוראים בני-זמנו קראו אותו כ"רומאן-מפתח".


מרגריט, כמו יוליה של שקספיר, הפכה למיתוס. שנים רבות עלו נשים להניח קמליות על קברה של דיפלסיס בפאריז. האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי, שנכתבה על-פי המחזה "הגברת עם הקמליות", הפקות אינספור של המחזה עצמו, ולמעלה מעשרים עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה העניקו לנו שורה ארוכה של מרגריטות (או ויולטות) בלתי-נשכחות, וביניהן שרה ברנאר, הגברת הראשונה של התיאטרון הצרפתי (שהפוסטר שלה מופיע על עטיפתו של ספר זה), גרטה גארבו, מאריה קאלאס, ועד לקירי טה קאנאווה ואנג'לה גאורגיו בימינו. אבל הרומאן עצמו שונה מן הליברטו של האופרה, מן המחזה, ומכל הגרסאות הקולנועיות - ועולה עליהם.


אירית עקרבי תירגמה את הספר וצירפה אחרית-דבר.