“זוג תאומות נולדו וחיו בקלן עד גיל 6. הוריהן מתו, האחד אחרי השנייה, קרובי משפחה התאספו והחליטו על גורל הילדות. הסב - איכר קתולי ושמרן בעל חווה שראה בילדות כוח עבודה זול בחר לו את הילדה הבריאה והחזקה, ואת בת המזל חולת השחפת החיורת והכחושה לקחו קרובים מהולנד. זה היה סוף תקופת האחווה של הילדות, סוף הקשר המיוחד של תאומות, סוף הביטחון בעולם המוכר. הילדה החכמה שחיה בחווה הועבדה בפרך בעבודות קשות, התעלמו מאישיותה הכריזמטית ומהצלחתה בלימודים. הילדה שעברה להולנד קיבלה אבא ואמא וכמה אחים, דיברה הולנדית הזדהתה עם ההולנדים בכל. המערכה הבאה של הסיפור - שתי התאומות הקשישות נפגשות במקרה כשהן בנות כ 70 ומדברות על מה שקרה להן אז במלחמה. כל אחת מהן אומרת "אצלינו" על צד אחר. כל אחת מהן מטיחה באחרת "אתם, בגללכם". התאומות הן צדדים לוחמים יריבים. אישית חיבבתי את התאומה הגרמנייה שלקחה את המעט שניתן לה והפכה אותו לראוי לחיות, בעוד התאומה ההולנדית נראתה לי צדקנית וצייקנית, ותמהתי על דה לו ההולנדית שבחרה לתאר כך את בת ארצה.

אני מניחה שכשמישהו כותב ספר הוא מעוניין למשוך את תשומת הלב של קוראיו. טסה דה לו ניסתה לעשות זאת באמצעות שני סיפורים המשתלבים ונפרדים, ובעצם קנתה שני כרטיסים להגרלה: האחד הקוראים האוהבים לקרוא "סיפורים מהחיים" האחר לקוראים הרציניים שרוצים שהספר אותו הם קוראים יהיה מבוסס על היסטוריה. רצוי מלחמה. רצוי מלחמת העולם.

בשנות התשעים של המאה העשרים ממשיכות שתי נשים קשישות את המלחמה שהסתיימה 50 שנה לפני כן, כאשר כל אחת מהן מבטאת את גישת "הצד שלה". הכעס חי וקיים. ההאשמות טריות כאילו המלחמה עוד מתקיימת. ובין לבין יש סיפור על החיים בגרמניה לפני ובזמן המלחמה: אזרחים מהשורה מנסים לשרוד את המצב הכלכלי הקשה, את עליית היטלר, את אירגון מוסדות החברה להערצת הפיהרר, ואת החיים באותה תקופה בהולנד הכבושה כולל רעב הולך ומעצים, רשת של משפחות המסתירות בבתיהן פליטים - בעיקר יהודים אך לא רק - למרות הסיכון העצום וחולקות איתם את מעט המזון שיש.

הסיפור מעניין, כתוב סביר, אבל הספר אינו יותר מ"בסדר". שני הסיפורים לא מתיישבים טוב ביחד. נראה כאילו דה לו עושה מניפולציה על רגשות הקורא. סיפור המלחמה שיגרתי ואינו מוסיף על מה שכבר ידענו (אבל ברור שדה לו לא כתבה ספר דווקא לישראלים...) הסיפור של התאומות קצת נמרח והדפוס של ויכוח בינהן ואחריו תאור המלחמה קצת מעייף. יאהבו אותו חובבי סיפורים על המלחמה ההיא, ואולי גם אלה שמחבבים סיפורים אנושיים, רצוי עצובים.

*”

“כמו שכבר ציינתי מספר פעמים,יש לי אח תאום.לא זהה.אז מין הסתם,ספר שהכותרת שלו היא "תאומות",ישר גורם לי לחשוב על אחי התאום שלי.

כשאני אומר שאני ואחי תאומים לא זהים,אני מתכוון שאנחנו התאומים הכי לא זהים שיש.מין בדיחה של היקום,שהחליט ללכת עם חוסר הזהות עד הסוף.לא רק מבחינת מראה,אלא מבחינה גם של אופי ותחומי עניין.תמיד אמא אמרה לנו "לכם יש יתרון,כי אתם זוג.אתם צריכים להיות החברים הכי טובים,אתם באותו הגיל!".אבל איך אפשר להיות חבר הכי טוב עם מישהו שאין לי שום דבר במשותף איתו,מלבד מוצא משפחתי?

אני אוהב ספרות,מוזיקה,אמנות.בקיצור חיי רוח.אחי לעומת זאת נטול כל המאפיינים הללו.אין לו אפילו מוזיקה אהובה (כן כן! קיים כזה אדם).אחי הוא גאון מתמטי,מאלו שרואים מספרים וישר קופצת להם לעין התשובה.אני לעומת זאת תמיד סלדתי ממתמטיקה,אף פעם לא חיבבתי אותה (במיוחד בעיות.יש לי מספיק בעיות משל עצמי,אז למה שאני אפתור את הבעיות שלך מתמטיקה?!).אחי הוא אדם מופנם,ביישן.מאלו שיחכו שכולם יעקפו אותם בתור לבנק רק כי לא נעים להם להגיד "סליחה הייתי פה קודם...".אני לעומת זאת פחות מופנם.לא מוחצן במיוחד,אבל עם יותר אסרטיביות.אחי אוהב ספורט.מהחולים האלו על ספורט,כל היום רק משחק בפיפ"א וNBA,כל היום ערוץ הספורט עם הפרשנים הרעשניים שלהם דלוק בחדר שלו.אני לעומת זאת תמיד תיעבתי את הדבר הזה הקרוי ספורט.כל הילדות שלי ההורים ניסו לשכנע אותי לעשות ספורט ("אנחנו נשלם לך!לא משנה כמה זה עולה!רק תמצא משהו,מצדנו סקי!").קצת משעשע,כי אני יודע את החשיבות של הספורט בהיבט הרפואי.אבל כנראה שהסנדלר הולך יחף.

לוטה ואנה הן גם זוג אחיות תאומות (שיש לשער תאומות לא זהות,למרות שלא נאמר אף פעם במפורש לאורך כל הספר איזה סוג תאומות הן.קצת פשלה של הסופרת).הן חיות בקלן,וכשהן בנות 6 הן מופרדות.אנה הולכת לקרובי משפחה בגרמניה,ואילו לוטה הולכת לקרובי משפחה בהולנד.הן מעבירות שנים בנפרד,כולל את שנות המלחמה ואחריה.כשתיהן קשישות,יד הגורל מביאה אותן לאותו ספא,בו הן מגלות שהן אחיות,וכל אחת מתחילה לגולל את סיפור חייה מרגע הפרידה.אנה הגרמנייה מנסה להצדיק את פעולותיה בזמן המלחמה,בטענה שהיא בכלל לא שמה לב למה שעושים ליהודים,היא הייתה עסוקה בחיים של עצמה,זאת הייתה תקופת מלחמה.לוטה לעומת זאת דוחה את הטענות האלו,וקוראת להן תירוצים של אשמים,כאילו היא אמורה לרחם על אחותה.

ההפרדה בין האחיות-אשמה וקורבן וחילוקי הדעות ביניהן,ממחישה את השאלה שלעתים עלתה במוחי לפעמים-מה בעצם הקשר בין תאומים?
תאומים לא זהים הם בסך הכול אחים שנולדו באותו הזמן.שתי ביציות,שני תאי זרע שבמקרה נפגשו באותו החודש (או הפריית מבחנה...).אז למה בעצם קשר בין תאומים נחשב לקשר מיוחד?
לדעתי זה נעוץ בעובדה ששנינו באותו הגיל.לכאורה שותפות גורל כזאתי.שנינו עוברים את אותן חוויות באותו הזמן-מבחנים,בגרויות וימי הולדת.אבל מה עושים שהתאומים שונים,כמוני וכמו אחי,או כמו לוטה ואנה?
השאלה הזאתי נותרה לא פתורה,בספר ובחיי.”

“הסיפור טוב ומעניין, מעביר את הזמן, אך הוא לא קריא במיוחד.
העלילה מתרחשת בדילוגים בין ההווה לעבר- מעט מאוד בהווה (הפגישה המקרית של התאומות לאחר נתק של שנים ארוכות), מעט בעבר המשותף של התאומות, והרוב בתיאור העבר הנפרד של כל אחת מהתאומות.
הסיפור של אנה, שגדלה בגרמניה, מתואר בצורה מלאה, מרתקת ומוקפדת יותר, ואילו הסיפור של לוטה, שגדלה בהולנד, פחות זורם, פחות הרמוני ופחות מעניין.
ניסוח המשפטים בספר, אולי בגלל התרגום הגרוע, מקשים מעט על הקריאה.”

“נמשכתי לקרוא את הספר בגלל הרעיון שלו - שתי תאומות גרמניות שהופרדו בילדותן, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה שיצרה תהום ביניהן. גם ענין אותי לקרוא על תקופה זו לא מנקודת מבט יהודית (לשם שינוי) ואפילו גרמנית, וגם שאלת השאלות: עד כמה אנו מעוצבים על ידי הסביבה בה גדלנו וכמה יש לנו בחירה אישית. ומה הייתי אני עושה אילו נולדתי כגרמניה באותה תקופה ארורה? ומה אני עושה היום כשסביבי חוגגת גזענות ודעות חשוכות? אז הרעיון יפה והשאלות מעניינות. הבעיה היא שהספר לא כל כך. כלומר, הוא בסדר - כתוב בעדינות ורגישות מסויימת, אבל לא מספיק מעניין ולא מספיק מרגש (לטעמי, כמובן).הדמויות לא מספיק עמוקות או מעניינות. אחרי שהנקודה הובנה הדברים חוזרים על עצמם ללא התפתחות. אז, כמו שאמרנו - בסדר, ולא הרבה יותר מזה.”