****




״שאנטראם״ היה אחלה ספר. נכון, היו כאלה שלא התחברו אליו, בגלל האורך, בגלל הניו אייג׳ שנדף ממנו על כל צעד ושעל כמו זיעה משרוואל של סטלן, בגלל שהוא התיימר להיות אוטוביוגרפיה אבל חלקים נרחבים ממנו היו לא-ממש, בגלל שהוא על הודו ולא כולם אוהבים, או שאולי התמרמרו מכך שהכותב מרכך את הפשעים שביצע באמת ומשתמש בקלישאה של ״הפושע המוסרי״. יש, יש לא מעט סיבות לא להתחבר לשאנטראם, אבל אני אהבתי. אהב

#
ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פופולרי. בנוסף על יתרונותיו הגופניים יש לו סט תכונות מעורר קנאה – הוא בעל חשיבה אנליטית אך לא אובססיבי. הוא מבין ומכבד הירארכייה – כבן לנחת ששירת כשוטר צבאי בצבא ארה"ב - אך הוא מכבד חוקים רק אם הם נראים לו צודקים, מתעלם מהחוק בכל מקרה אחר. הוא פרקטי, אינו עוסק בחלומות והגיגים ולא כותב שירה, אבל יכול להיות מחזר רומנטי (בכל הכבוד, כמובן). הוא לוקח אחריות – אבל עדיין מאפשר ודו

#
נראה כי סופרות בז'אנר "מתח פסיכולוגי" שואפות לספר סיפור שאף אחד עוד לא שמע כמותו. הן כמובן שואפות גם להתפרנס טוב (ליסה אונגר, למשל, שואפת למרצדס S-CLASS. איך אני יודעת? מכונית כזאת, מופיעה בסיפור, עם תיאור משתפך). לצורך כך הן בונות עולם בעל חוקים ייחודיים.

גברים, לפי אונגר, נחלקים לשתי קבוצות. האחת היא של גברים טובים, צפויים ומשעממים. הם אוהבים, מפרנסים את משפחתם, ואין בהם סיפור. הקבוצה השני

"רכוש רדוף", Possession, במקור מאת הסופרת הנפלאה א"ס בייאט, יצא בשנת 1990 ואף זכה בפרס בוקר באותה שנה. אני קראתי אותו אי אז במקור כשהייתי סטודנטית צעירה ונלהבת לספרות אנגלית ואהבתי אותו עד בלי די. כמעט 30 שנה לאחר מכן, הוא תורגם לעברית, ואני ניגשתי לתירגום בחשש מה. האם הקסם יחזיק, האם ההתלהבות תשרוד, האם האיכות עמדה במבחן הזמן? והתשובה היא "כן!" ובגדול.

כאז כן היום אהבתי עד מאוד את הסיפור הבלשי

****





הספרים של לי צ׳יילד עשויים, בדומה לגלידה, ממשהו כמו 60 אחוז של אוויר. אוויר, זמן-כלום, שבו ג׳ק ריצ׳ר מהרהר קצת, מתכנן, חושב על הנוף או על מנגנון הירי של רובה צלפים. שקט, ורוח מרחפת על פני תהום.
השאר, גם כמו גלידה, מהווה את העיקר. תיאורי קרבות רחוב מהמשובחים שנכתבו, ומתח דק, אלים וטכני, לא ארכני ומספק מאוד. חמישה או שישה היילייטים כאלה מצדיקים הלכה למעשה את כל האוויר שסביבם, שבדיוק

לפני הכל יש לזכור שאנחנו אנשים וככאלה אנחנו יכולים ומותר לנו להמציא עצמנו כל יום מחדש. לא מתאים לכל אחד. אך העובדה שהאפשרות קיימת משמחת אותי. היה משפט בספר שהופתעתי למצוא אותו אך גם הבנתי אותו במהירות הבזק היות והוא נכון לי בוודאות ואולי גם לכם אם תחשבו עליו. "הגורל לא משחק בנו אלא מגיב אלינו".

זהו ספר שני המשך של שאנטראם האגדי. 940 דפים והחיסרון כמעט היחידי הוא שלא ממש נוח להחזיק את הספר ב

סייג׳ היא אופה. והספר הזה, הוא כמו לחם - תופח לו לאט לאט...

הספר עוסק בשני זמנים - עבר והווה.
העבר מתאר את זיכרונותיה של מינקה, סבתה של סייג׳, ניצולת שואה שמתארת את חייה כילדה בגרמניה בשנים הראשונות של המלחמה, כשהפחד והשינוי לרעה החל לחדור לרחובות.
ההווה עוסק בנכדתה סייג׳, שמתיידדת עם ג׳וזף ובר, שחושף בפניה ווידוי - הוא נאצי לשעבר, הוא מתחרט על מעשיו ולכן עכשיו מעורב בפעולות צדקה ותרומה כדי ל

מה אני יודעת על צפון קוריאה? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
פחות או יותר את זה:



1. שהיה רודן אכזר בשם קים ג'ונג איל אבל הוא מת.
2. שלבן שלו קוראים קים ג'ונג און והוא הרודן האכזר הנוכחי.
3. שקים ג'ונג און הוא קוקו-לוקו מטורלל.
4. שלבירה של צפון קוריאה יש שם חמוד וקופצני כזה: פיונג יאנג.
5. שאם 'קפיץ' בקוריאנית זה 'פיונג יאנג', אז זו יופי של אונומטופיאה.
6. שזו ארץ סגורה ומסוגרת ואולי בגל

"גם שהכול קורס הבית הוא המקום שבו מישהו עדיין מחכה לך – או לפחות זוכר אותך"

ספר נוגע ללב מבית היוצר של ג'וג'ו מויס. בדרך כלל אני לא קוראת את הספרים של מויס, אך לאור התקופה הלא רגועה בארץ, החלטתי ללכת על ספר קליל.

לסופרת הזו יש יכולת לשזור כאב ותקווה לתוך חיים רגישים ומורכבים.

פה תמצאו דמויות שמתמודדות עם פרידות, החלטות קשות ותחושת שייכות שמתערערת. לכל דמות יש מטען רגשי, גיבנת, חיפוש אחר