“כשקראתי את "אין לי מושג איך היא עושה את זה" הייתי בערך בגיל של קיית, גיבורת הספר. או אם לא בגילה - בסטטוס דומה בחיים: אמא טריה יחסית לשני ילדים.
האם הזדהיתי איתה לחלוטין?
לאו דווקא.
אליסון פירסון ציירה מציאות של שחור ולבן: או שאת אשת קריירה עסוקה עד בלי די, עם ישיבות עבודה אל תוך הלילה, כל לילה, וטיסות בלתי פוסקות לחו"ל, או שאת עקרת בית שמקדישה כל רגע פנוי לילדיה.
ואם זה לא מספיק מסובך, סביבת העבודה שהיא תיארה היתה גברית, שוביניסטית, סקסיסטית.
אחד הכללים הזכורים של קיית הוא: לעולם לתרץ איחורים בתירוץ "גברי" כמו תקלה ברכב ולא בתירוץ "נשי" כמו "הילדה התעקשה על השמלה הורודה וחיפשתי אותה בכל הבית".

המציאות שאני חוויתי, אולי זה פער השנים בינינו או פער התרבויות, או שניהם, היתה שונה מאוד:
כעובדת היי-טק, תחום שנחשב עמוס ודורש שעות נוספות, אני וכמוני עוד הרבה אמהות מצליחות לצאת בזמן לקחת את הילדים, עובדות בסביבה שלא חסרות בה נשים, הטרדות מיניות הן טאבו כבר הרבה שנים, ולאורך כל שנותי כאמא עובדת, מסלול שכלל עד היום שני מנהלים ומנהלת אחת, תמיד כשהודעתי שאני נשארת בבית בגלל ילד חולה קיבלתי איחולי רפואה שלמה ואף לא שמץ של תלונה.
אבל הספר כן תיאר, כך או אחרת, את המציאות התובענית, העמוסה, מלאת המטלות של הורים עובדים (כן, הורים. במציאות שלי, אם לא בזו של הספר), על הפשרות שהיא מכתיבה.
חוץ מזה, הוא היה נורא מצחיק.

כשהבנתי שבספר "כמה קשה זה כבר יכול להיות" קיית רדי כבר בת חמישים ואמא לשני מתבגרים הייתי קצת בשוק.
רק לפני רגע היינו באותו הגיל, לא?
אז נכון, אני מתקרבת בצעדי ענק לגיל ארבעים וזה מלחיץ, אבל חמישים עדיין נראה לי נורא רחוק.
והילדים שלי - הם קרובים יותר לגיל ההתבגרות מכפי שאני קרובה לחמישים... אבל עדיין נוח לי להאמין שזה רחוק.
לקחתי את הספר בכל זאת, ולו רק בשביל ההומור.

באופן טבעי, קשה לי יותר להזדהות עם קיית בת החמישים, אמא לשני בני נוער זועפים, נשואה לגבר שחווה את משבר גיל הארבעים שלו באיחור מסויים, ומנסה לחזור לשוק העבודה אחרי הפסקה ארוכה.
אבל זה לא רק חוסר ההזדהות שמפריע. קיית של הספר הזה היא קצת... מושלמת מדי.
היא חוזרת לעבודה מהר מדי, ההצלחה שלה מסחררת מדי, ו-ספוילר?- היא תמצא אהבת אמת - אותה אהבת אמת שהיא ויתרה עליה בספר הקודם בשביל המשפחה, שתיתן לה את ה"באושר ועושר" שלה בסוף הספר.
תאמינו או לא, אפילו הילדים, כן בני הנוער הזועפים, יפרגנו.
וזה לא רק העניין של המסר, אם כי הוא בהחלט מעצבן:
קיית של הספר הקודם ויתרה על החלום הקיטשי (והמפוקפק, אם לא אכפת לכם. האם הגבר הרומנטי שקיית פוגשת מעבר לים לא יתגלה ביום-יום כגרסה מאכזבת נוספת של הגבר שבו התאהבה כבחורה בת עשרים?) למען המשפחה והמציאות וההבנה שרומנטיקה הוליוודית היא לאו דווקא הפתרון לכל מצוקה.
קיית של הספר הזה מסתערת בחדווה על הסיכוי לאושר ונורא בא לנו לשמוח בשמחתה... אבל היי, עכשיו כשאנחנו כבר יודעים איך זה נגמר בפעם הראשונה, למה שנחשוב שהפעם זה יהיה אחרת?
לזכותה של קיית יש לומר שריצ'רד שכבר בספר הראשון היה טיפוס די מעצבן, כזה שעובד פחות מאשתו אבל עדיין לא טורח לקחת איזשהו חלק בניהול הבית ובטיפול בילדים, מתגלה בספר הנוכחי כבלתי נסבל בעליל, אגואיסט ונצלן חסר בושה.
וגם זה קצת... קיצוני. ושחור-לבן. איפה התחום האפור של הספר הקודם?

לצד הזכות של הספר יש לציין שהוא מתאר את חוויות גיל המעבר הנשי ואת חוויות "דור הסנדויץ'" הנקרע בין הטיפול בילדים לטיפול בהורים (קיית אחראית גם לטיפול בהוריו של ריצ'רד המובטל, כמובן) בתיאורים ש,טוב אין לי מושג אם הם אותנטים כי אני עוד לא שם, אבל אולי אם הייתי - הייתי מזדהה.
וחוץ מזה, עדיין יש לו פה ושם שורות מחץ שגילגלו אותי מצחוק כמו:

"בן נאנח בלאות האינסופית של נער בן ארבע-עשרה לנוכח הטיפשות העמוקה לבלי חקר של הוריו"

"אפשר לפשפש בקופסת התכשיטים ולמצוא "מחרוזת עם אמירה"
(האמירה היא: "אני לא אוהבת את הצוואר שלי ואשמח לקבל את הצוואר הישן שלי בחזרה, תודה")."

"אז התשובה היא כן."
"לא, התשובה היא לא כן. היא פשוט לא לא".
"לא לא זה כן בבריטית"

ומה עוד?
אולי החוויה היחידה שהזדהתי איתה מאוד בספר היא התחושה של הזמן שנגזל מאיתנו בלי ששמנו לב.
איך בפנים אנחנו עדיין מרגישים כמו בני העשרים שאנחנו מוכנים להישבע שהיינו רק לפני דקה וחצי.
איך אנחנו לא מסתגלים לפער בין עצמנו כפי שאנחנו רואים בעיני רוחנו לעצמנו כפי שאחרים רואים אותנו. או אפילו אנחנו בעצמנו... במראה.
כאילו הזמן מתעתע בנו יותר ויותר ככל שאנחנו מתבגרים.
במקום להתרגל אליו ולמהירות בה הוא חולף, אנחנו נגררים אחריו, מנסים לשוא להדביק את הקצב.

ואנחנו עוברים דירה עכשיו.
עוזבים מקום שגרנו בו תשע שנים.
שבו נולדו שניים מתוך ארבעת ילדינו.
שבו כל ילדינו גדלו והפכו מתינוקות לילדים.
נפרדים מחברים יקרים. שלנו, של הילדים.
מהקהילה, מהרחוב, מהבניין, מהבית.
מכל כך הרבה מוכר ואהוב.
תשע שנים - זה כמעט רבע מהחיים שלי, וזה כואב בדיוק כך.
ועדיין... נראה כאילו הכל קרה רק הרגע, ממש לא מזמן...
והנה אני שוב באותו סטטוס שבו הייתי לפני תשע שנים:
עוברת דירה למקום חדש.
כמה קל להאמין בזה...
מלבד הגעגוע.”

“אני בת ארבעים ושבע תיכף, ועובדת. להבדיל משנות עבר שבהן העט נפל מהיד בשעה 15:05 כדי לנטוש את המשרד ולמהר באוטובוסים למטפלת ולצהרון, עכשיו עיתותי בידי. כלומר אני יכולה להקדיש עיתות רבות יותר מהן לטובת המעסיק שלי, ולהישאר גם עד 17:00 או 18:00 אם צריך. האם זה הופך אותי עצמאית יותר? חזקה יותר? מרוויחה יותר?

נראה שמוצאי יום האישה הוא זמן טוב לכתוב על הספר הזה.

כמה קשה זה כבר יכול להיות, לכתוב ספר על אישה מתבגרת, שלא לומר על סף הזקנה, ועל ניסיונה להשתלב במקום עבודה אחרי שהילדים גדלו? לא הרבה כתבו על הנושא הזה ספציפית, אבל אפשר להשתמש במתכון ששימש צ'יק-ליטים רבים. ההתחלה היא להכניס פנימה הרבה מרכיבים. נניח בן זוג שנמצא במשבר אמצע החיים ומתפטר מעבודתו המכניסה כדי לעשות יותר יוגה וחליטות צמחים ולרכב על אופניים. וגם שני ילדים מתבגרים, הורים מזדקנים, בית מתפרק, מספר חברות, כלב גדול. ואם זה לא מספיק, אז אפשר גם להוסיף לתבשיל מאהב. ומאהבת. ואחות רטנונית. להכניס את כל אלה לסיר, לשים על אש גדולה גדולה, עד שהסיבוכים עולים על גדותיהם וגורמים לעלילה לגלוש. ואז, שני פרקים לפני הסוף לארגן ולארוז הכל בצורה טובה, עם סוף ממש ממש טוב שבו כל חתיכה בפאזל נמצאת בדיוק במקומה הנכון.

אליסון פירסון, זאת מ"איך היא עושה את זה", הוליכה כמה שנים קדימה את הסיטואציה של סטיי-אט-הום-מאמז לעומת נשים שמנסות לשמר קריירה במקביל לביצועיהן כעקרות בית. היא מעלה כמה נושאים חשובים, כמו התופעות הלא חביבות שמביאה איתה המנופאוזה. עם זאת הספר הרגיש לי קצת קליל מדי, מסדר את הדברים במקום מדי, וקצת (הרבה) בוטה בתיאורי ה-TMI (כלומר עודף מידע) שלו.

אפשר לקרוא. לא חובה.”

“קצת ארוך אבל הומור משגע”

“זה ספרה השני של אליסון פירסון, שמספר את קיית כמה שנים מאוחר יותר, אחרי עלילת הספר הקודם. קיית כמעט בת חמישים.
קיית סובלת מהתסמינים של הגיל, מהניכור של שני ילדיה המתבגרים ומהשינוי העיסוקי שעובר על בעלה, שרוצה להפוך למטפל ולכן עכשיו עובר סטאז' וטיפול וסדנאות או במילים אחרות - חסר הכנסה. תוסיפו לזה הורים מתבגרים עם בריאות רופפת, ותקבלו את סיר הלחץ שבו אמורה קיית לפעול.
הספר מתאר בהומור את האירועים (הקצת קיצוניים) שעוברים עליה, ואת הדברים שהיא נאלצת לעבור כדי לחזור שוב לעולם העבודה ממנו פרשה שש שנים קודם כדי להיות יותר מסורה לילדיה וכדי לקזז רגשות אשמה שליוו אותה כשהייתה אישה עובדת (ומצליחה).
אני מניחה שנשים כמוני, מעל גיל 40, יוכלו להזדהות עם קיית ולהנות מהספר. אני נהניתי.
השאר? אני לא בטוחה.”