למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של דלפין דה ויגאן, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.
לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של

יש לי עוזרת בית. פיליפינית. היא עוזרת לי כבר חמש עשרה שנה. (היא חוקית, אגב, למי שרץ אל המלשינון, יש לה בת מאזרח ישראלי ולכן קיבלה מעמד חוקי). בפיליפינים היא עזבה חמישה ילדים ובעל, שגדלו והתפתחו ולמדו ונישאו בלעדיה.

יש לה המון מגרעות. היא מגיעה בשש או בשבע בערב, היא מבריזה בלי להודיע, היא לא עונה לטלפון, יש לה אוצר תירוצים עשיר, היא מגזימה במספר השעות (היא אומרת לי ביום שישי כמה שעות היא עבדה א

שנים שמרה קאמי קושנר על הסוד הנורא ורק לאחר מות אמה חשפה את ההתעללות שעבר אחיה התאום בהיותו בן 13. אביהם החורג של קאמי ואחיה פגע מינית באחיה התאום. האב החורג אולבייה דוהמל משפטן מומחה לחוקה ואיש תקשורת פופולרי נחשף כאדם רב קסם אך בעל צד אפל ואכזרי.
בספר מספרת הסופרת על ילדותה בצל אנשי השמאל הצרפתי ועל אביה בראנר קושנר מייסד ארגון 'רופאים ללא גבולות' ושר לשעבר בממשל סרקוזי.
לצד החופש הרב בו זכו ה

הביקורת קבעה מופת, הספר הוזמן, החל להיקרא ומיד התחושה שהנה עוד מאותו דבר ידוע ומוכר עד זרא: אושוויץ. הנה המוני המגיעים, גברים ימינה, נשים וילדים שמאלה. הנה העשן המחניק וריח הבשר השרוף, הנה ההבטחות לרחצה מרעננת, רק הניחו את חבילותיכם ברציף, לכו להתרחץ, לקבל מספר על היד. הכל בסדר.

האם באמת צריך עוד ספר שואה, עוד אחד על אושוויץ? נראה שלבנו גס קצת מאותם ספרים המנסים לזעזע אותנו, לספר לנו מה שפרימו

נהניתי מאוד לקרוא את הספר המבריק אנומליה. הפירוש של המילה אנומליה הוא סטייה, חריגה מהנורמלי.
הספר הזה הוא מורכב, מותח והוא ברמה גבוהה. יש ברומן הרבה דמויות כאשר כל דמות היא מורכבת ומתפתחת ככל שהעלילה מתקדמת.
האירוע המרכזי בספר שמניע את כל העלילה הוא אירוע מסתורי ולא מוסבר המתרחש בטיסה מפריז לניו-יורק. אותו אירוע מבלבל את העולם וגורם למהומה גדולה.
ועכשיו לדמויות בספר: סופר כותב שני ספרים ומתפ

אוסקר סופר צרפתי מוכר מכיר עוד מהילדות את רבקה שחקנית מפורסמת שכיום היא בת 50. כאשר הוא נתקל בה במקרה בבית קפה הוא מעלה באינסטרגם פוסט אשר מלכלך על רבקה ועל איך שהיא נראית.
רבקה עונה לו במייל תוקפני ושולחת אותו לאלף עזאזל. אוסקר מתנצל ומזכיר לרבקה שהוא האח הקטן של חברת ילדות שלה. השניים מתכתבים במייל וכך ככל שהעלילה מתקדמת נחשף אוסקר בפני רבקה על כל חולשותיו ופחדיו. גם רבקה פותחת את ליבה ולמעשה ה

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בספר הוא דווקא אחד השוליים בו: הספר מיטיב לתאר את השביזות של יום א' בבוקר, במהלך הנסיעה לעבודה, כשכל שבוע העבודה ניצב בפתח וחופשת סוף השבוע אפילו לא נראית באופק. רק שבצרפת זה קורה ביום שני ואצלנו הבאסה מתחילה כבר ביום ראשון. מתי כבר נהנה מהפריבילגיה הקטנה הזו של פתיחת שבוע עבודה ביום שני? ואגב, אם יש דבר שהוא יותר גרוע מהנסיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, זה הנסיעה לעבודה

הספר הזה הוא ספר מסע. מסע בנפתולי הנפש של אישה אחת. נפתולים שמתפתלים ומסתבכים ולופתים וחונקים את הצד הטוב, החומל, המתמסר והאוהב כקנוקנות של טירוף ושיגעון. והמסע הזה מתחיל דווקא בסוף. בסוף הטראגי והבלתי נתפס.


מרים היא עו"ד צעירה שבטרם התחילה את הקריירה המשפטית שלה הפכה לאם, ונאלצה להמיר את הקריירה המשפטית בקריירה משפחתית. פול בעלה הוא מפיק מוזיקלי בתחילת דרכו. בעוד פול מעביר את ימיו באולפנים ב

התינוק מת.

בום, טראח. סנוקרת לפנים, ואחת חזקה במיוחד. התינוק מת. כך נפתח הספר, בשתי מילים קטנות, בודדות, שמרכיבות משפט קצרצר ומזרה אימה. כעבור כמה שורות, כשניסיתי להתאושש מהמהלומה, התבשרתי שגם אחותו הגדולה מתה. במקום להניח לי מעט קרח על הפנים, הסופרת הוסיפה בוקס לבטן. ואז, עדיין בעמוד הראשון, המבעית והמצמרר, נודע לנו שהילדים, השניים היחידים להוריהם, נרצחו על ידי האומנת. זהו, עכשיו המחברת הרגה