ביקורת ספרותית על אל מול הלילה מאת דלפין דה ויגאן
ספר מעולה

---

למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של דלפין דה ויגאן, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.
לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של לוסיל כללה 9 ילדים, שמונה מהם בני המשפחה עצמה, יפים, בלונדינים ובהירי עיניים. מלאכיים ומקוללים. בסיום הספירה שלושת הילדים האמצעיים כבר לא היו בין החיים. אחד נפל לבאר, אנטונן, השני מת מוות שבין חנק והתאבדות מוזרים בגיל ההתבגרות, ז'אן-מארק והשלישי, מילו, סתם דפק לעצמו כדור בראש. לוסיל נותרה בחיים, אבל אלה אינם חיים. כשז'אן-מארק הובא, ילד שחרחר כתחליף לאנטונן המת, הוא השתלב במשפחה שאימצה אותו. כשמת בגיל ההתבגרות ומילו בן ה-13 לא יכול היה להרגע ובכה, כאן השתתפתי בבכי כנגד אותה אומללות בלתי נתפסת. אז שלושה מתים נספרו, ספירת ביניים, ואחת לוסיל חיה/מתה, שגם היא טורפת נפשה בכפה והיא בת שישים פלוס.
אבל אגיע לזה.
הספר בנוי משלושה חלקים, כתוב בצורה קרה ומחושבת, ועם כל הקור והדיוק, המשפטים הקצרים, המידע המצומצם והדיוק, דה ויגאן מצליחה להפיל את הקורא במלכודת דמעות פעם אחר פעם. לא סתם נכתב על העטיפה ע"י הל'אקספרס: "אלוהים, איזה ספר!". לו היה זה הניו יורק טיימס, אפשר היה להניח את הספר בצד מבלי לקרוא.
החלק הראשון עוסק במשפחה המורחבת, בא האתלטית עד גיל מאוחר ליאן, זו שרצתה תריסר ילדים, אבל הגיע עד טום, בעל תסמונת דאון והאהוב מכולם, מתה בטוב. ז'ורז' האב היה דמות כריזמטית, נודיסט ומדריך סקי מים, ללא רישיון הדרכה. קטן עליו. לוסיל היתה הבת האהובה על ז'ורז'.
החלק השני עסק בשנים האפלות של לוסיל, שנים של נפילה, של אשפוזים, של חרדות חוזרות ונשנות אצל דלפין ואחותה, הבנות.
החלק השלישי הוא החלק בו לוסיל הצליחה למרות הכל וכנגד כל הסיכויים למשוך עצמה מעלה, ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בזה. משלא הצליחה לעמוד בכאבים בסרטן הריאות שהתגלה בה, החליטה למות כשהיא חיה. הגדרה משונה, אבל אומרת הכל על אישה יוצאת דופן זו.
לכאורה, מה טעם בספר זה? מדובר בספר של מחברת לא אלמונית בצרפת, על אשה שכל צרפת הכירה אותה בילדותה, על משפחה של מלאכים בלונדיניים, שלמרות הכל וכנגד כל הסיכויים, לא בחרו תמיד בחיים כדרך חיים. הם בחרו למות בעודם מתים מהלכים.
ספר עם עוצמה, שלא תמיד עוצמה זו ניכרת בכתיבה היבשה, עד שמועדים, כבר אמרתי. החלק בו מתגלה לוסיל במיטתה, הצורה ומי שמגלה, אז כבר באמת לא ניתן לסכור את הדמעות.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אל מול הלילה