<mark>משה רון</mark> מעם עובד בחר 20 סיפור מהקלאסיקה האמריקאית ויצר ספר עם "מ" בצדו. מתוך 20 הסיפורים, שליש מהם כלל לא מתרחשים באמריקה בכלל ולא בארצות הברית בפרט.
הסיפור הפותח, ריפ ון וינקל , עוסק בכפר של הולנדים בארה"ב,. ריפ הוא בעל משפחה, אדם טוב לב ובטלן גמור, שלילה אחד הוא פוגש הרחק מביתו זרים ולאחר סביאה הוא נרדם בדרכו הביתה, רק כדי לקום 20 שנה מאוחר יותר. עוד סיפור מפורסם עוסק בשטר של מיליון פאונד. שני

במרכז רומן זה שתי דמויות: אמיל ומרגריט הנשואים זה לזו.
הנישואין שלהם הם כישלון ומערכת היחסים ביניהם גרועה מאוד. למעשה הם מתעבים אחד את השני, עוקבים אחד אחרי השנייה וחייהם מלאים באומללות. אני לא יודע אם זה תמיד היה ככה. הם נישאו זה לזה לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים.
הם לא מדברים זה עם זו, הם מתקשרים ביניהם בפתקים וברור לגמרי שיש משהו רעוע מאוד ביחסים שלהם. ספר זה מעניין מאוד הוא מציג את יחסי

לרוב, כשאני עומד לכתוב סקירה על ספר, הסקירה נכתבת בראש כבר עם תחילת קריאת הספר, לפעמים אפילו לפני התחלת הקריאה. תלוי בספר, המחבר, בנושא ובפרסום שהספר גורר אחריו.
מתיאס אנאר, מחבר רחוב הגנבים, אינו מישל וולבק. ההשוואה מתבקשת באשר גם אנאר מדבר על פוליטיקה וטרור הנגרר ממנה, מוסלמים ואירופה השוקעת. ההשוואה נגמרת כאן באשר וולבק יודע לגעת במופת ואנאר, למרות שניכר כי אדם משכיל הוא, רחוב הגנבים אינו יציר

"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחר

הוא "עירבב" אותי בכפית אוסטר, "עבד" עלי יופי. כלומר נתן לי לחשוב על מוסיקה אחרת לגמרי לסיום הספר אך התבדיתי. מכירים את זה שיש עוד כמה דפים ריקים אחרי סיום הספר? ובכן קראתי ובתחושתי הספר בשיאו ועדיין ממשיך ואמור להמשיך כי עד "שהגברת השמנה לא מפסיקה לשיר"
שום מנגינה לא מפסיקה. כך קרה שהגעתי לסוף הספר למילה האחרונה וקאט ! אין יותר עלילה ולא סיפור ואני ממשיכה לדפדף כלא מאמינה .לא, זה לא טעות, זה סוף

אוסטר שוב מהלך כלוליין על חבל דק ונופל וקם לאותן תהומות חושך ואור של "ההולך לאיבוד" בדרך החיים הפתלתלה. העלילה המטורפת והגאונית הזו אין לה דפוס מוכר מלבד חתימתו של אוסטר בכך שתמיד כותב הוא על הנפש המבולבלת, על הבדידות הגדולה של נפש האדם . הוא אוסף בזכוכית- מגדלת את הבדידות המזוקקת של החיים הבנאליים והשגרתיים שלנו ויוצק בכוונה בלאגן, אי סדר, הליכה לאיבוד ,רוח שטות ו.. רוח קונדסיות שמביאה תמיד את ה

למה אני אוהב לקרוא את אוסטר? למה אתם בכלל שואלים שאלה מוזרה כזו? הרי זה כמו לבוא הביתה, למקום שבו אני רואה אנשים וחפצים שאני מכיר ומוקיר, להיכנס לנעלי בית נוחות ולגשת את מקומות שנוח לי בהם ונעים.

הספר הזה הוא באמת לא מפסגותיו של אוסטר, אבל חוזר אל הדברים שאני כל כך אוהב אצלו. הראשון שבהם הוא הכניסה המידית לסיפור ללא התפלפלויות, והשני שבהם אלה סיפורי הביניים החינניים המובאים בספר, מובדלים היטב ב

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על

#
הספר הזה בלבל אותי כהוגן. כמעט עד סופו חשבתי שהוא מנסה להגיד לי משהו. לקראת הסוף הבנתי שהוא מדבר בכלל על משהו אחר לגמרי.

זה סיפור התבגרות של נער, תלמיד פנימייה יוקרתית בשנות ה – 60 בארצות הברית. הנער אינו ממשפחה בעלת ממון או מעמד גבוה, וער מאד לחוסרים שלו. הוא לומד במקום בזכות מילגה, עובדה שאינו מפרסם. הפנימייה הזו היא העתק של פנימיות דומות עליהן קראנו בספרים (בעיקר ספרים אנגליים). בנים בלב