ביקורת ספרותית על לווייתן - ספריה לעם #406 מאת פול אוסטר
ספר מעולה

---

אוסטר שוב מהלך כלוליין על חבל דק ונופל וקם לאותן תהומות חושך ואור של "ההולך לאיבוד" בדרך החיים הפתלתלה. העלילה המטורפת והגאונית הזו אין לה דפוס מוכר מלבד חתימתו של אוסטר בכך שתמיד כותב הוא על הנפש המבולבלת, על הבדידות הגדולה של נפש האדם . הוא אוסף בזכוכית- מגדלת את הבדידות המזוקקת של החיים הבנאליים והשגרתיים שלנו ויוצק בכוונה בלאגן, אי סדר, הליכה לאיבוד ,רוח שטות ו.. רוח קונדסיות שמביאה תמיד את הגוף והנפש לקצה של כל הקיצים עד שהקורא נותר פעור פה כלא מאמין .ובסופה של העלילה נשארתי חסרת אוויר . איך אפשר בכלל להתחיל ולסיים סקירה מסודרת באנדרלמוסיה שאוסטר השאיר אחריו כמו אשף שרק "עושה עצמו", אך יודע בדיוק מה "התבשיל" שהקורא שלו יאהב, ואת זה בדיוק הוא מביא לנו באהבה גדולה .

אז כנראה שגם הסקירה הזו תהיה אנדרלמוסיית באותה מידה:
העלילה הולכת מהסוף להתחלה ועצם הפעולה הזו משבשת קצת את סדר ההתרחשות כי היא קופצת מנושא לנושא ובזמן שהגעתי אל סוף הספר כבר לרגע שכחתי מה הוא רצה לומר בהתחלה.

איזה מין עולם מופרע הוא מביא לנו חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, ואז הבנתי הוא מביא לנו כאן את
"יקום הכפיות" שזהו תיאור נפלא לעולם הטקסים שלנו שבו כל אחד ממלא הגדרת תפקיד ואחראי למלא את התפקיד שלו. נניח המאהב, או הבוגד, המפרנס, הביצ'ית...עולם שלם של כפיות מסודרות כמו בית בבות של ילדים. בעלילה כמו בחיים אוסטר נתן לדמויות הגדרות ותפקידים. הרי כל אחד מאתנו ממלא אחר ההגדרות הללו. רק שמה שקורה בעלילה כל אחד מהם בספר לא מילאו את התפקיד. כאילו מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו לא היה ממלא את התפקיד שהועדנו לעצמנו בחיים או שהועידו לנו. היה אי סדר מוחלט ולזה בדיוק המשורר התכוון.

העלילה היא בעיקר על שני גיבורים בן סאקס ופיטר ,סופרים שאמנותם היא כתיבתם. החברות שביניהם הייתה ערך שנשמר לאורך כל הספר, מדי פעם אפילו בערך החברות הנפלאה יש בגידה גדולה והתנתקות או בריחה תלוי מהיכן מסתכלים, ערך הנאמנות משתנה לפי קצב האירועים כשעוד ועוד דמויות משנה צובעות את הדפים. כמו אישה, חברה מהעבר. הספר מפתיע ומרגש כשהחיים לפתע יוצאים מאיזון .תאונה שהתרחשה בגלל גחמה רגשית וסיפוק האגו המהולל. ולאחר מכן שתיקות גדולות ונקיפות מצפון ..משם העלילה מתפתחת באופן שאני כקוראת לא ציפיתי לו, תהפוכות אינספור שנוגעות באלכימיה של גמול ותשלום של החיים עצמם עד לסוף. החלק הראשון איטי יותר ולקח זמן רב ואילו החלק השני היה מותח ונגמע מהר .אך לאורך כל הספר הדילמות האנושיות צצות בלי בושה עם שאלות נוקבות כמו :

כמה אפשר לסלוח לבן זוגך מתוך אהבה "ולהעלים עין" על מעשה שעשה ?.כמה חברים עלולים לפגוע בעצמם עד כדי לדחוף חבר לעשות את המעשה הנכון גם אם זה יפגע בהם? ומי בכלל יודע מהו המעשה הנכון לעשות בשביל משהו אחר באמתלה של אהבה? כמה אנחנו מהונים את עצמנו בחיים ומבלבלים בין מחשבות למעשים וגורמים לעצמנו להיות הרפתקנים חסרי מעצורים גם כשאנחנו מודעים לסכנה? כל הספר הוא התכנסות חגיגית אל הנפש .

אוסטר מנסה להגיע לקורא דרך שיקוף של תכונות אנושיות של כולנו כבני אדם ובכך יוצר מכנה משותף עם הקורא שהולך וגדל ככל שהספר מתקדם. וזו גאונות! הוא כנראה יצר גם בי הרגשה כזו של חיבור כששיקף גם לי כמו מראה כמה מהתכונות שלי דרך הגיבורים שלו בספר ואז לפתע בלי שהייתי מוכנה התכונות הללו האירו זרקור למי שאני, והחיבור הזה הוא מופלא בעיניי. כמו מגלומן שמושך בחוטים ,או כמו ילד פלא שמשחק בצעצועיו, כך אוסטר אשף המילים משחק בנו ושולט בנו לאורך הספר בלי למצמץ.

ואם זה לא היה ברור אז זה לא ספר קליל, אבל הוא כל כך יפה ומומלץ שאין דרך אחרת (מלבד לכתוב סקירה) שאני מכירה בכדי להוקיר את הספר והסופר.
אני התרגשתי.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על לווייתן - ספריה לעם #406