“ספר מהפך קרביים.
האבא של הסיפור הקצר הפוסט מודרניסטי. מקור השראה וחיקוי (עיין ערך אתגר קרת). בקיצור, ריימונד קארבר והפעם, גירסת הבמאי.

בתחום הקולנוע מקובל, בשנים האחרונות לפחות, להוציא שוב בגרסאות די. וי.די. מושקעות את גירסת הבמאי לסרט, ללא כל החיתוכים, השינויים והתוספות שדרשו אולפנים ומפיקים תאבי בצע שעוותו את החזון האמנותי האמיתי של הבמאי. (אני ממליצה על בלייד ראנר המופתי בגרסת הבמאי). בעולם הספרות טרם נתקלתי בתופעה זו. רק חוקרים וסטודנטים לספרות טורחים להשוות טיוטות וגרסאות על מנת לכתוב מאמרים מלומדים על תהליך היצירה. זוהי הפעם הראשונה בה נתקלתי בספר שיצא לאור ובהצלחה מרובה, כבר ב 1981, ספר שלמעשה יצר את המוניטין של הסופר, שיוצא שוב בגירסה הראשונית, ללא תיקוני העריכה, לבקשת אלמנתו של הסופר. (מעניין אם קארבר המנוח היה מסכים למהלך, הרי הוא אישר בזמנו את תיקוני העריכה).

מי שמכיר ואוהב כמוני את קארבר זוכה להזדמנות להכיר זווית קצת שונה שלו, אולי קצת פחות מינימליסטית ויותר הומנית. אך אני לא בטוחה שיש הצדקה לפירסום הזה, מלבד החשיפה לעוד קוראים והאפשרות למעריצים מושבעים להשוות בין הגרסאות ולדון בהבדלים עד אין קץ. חלק מהסיפורים טובים יותר (משהו קטן וטוב למשל הופך למשהו שונה לגמרי) ואחרים יצאו דווקא נשכרים לדעתי מן העריכה האגרסיבית המקורית, למשל בסיפור המערה.

בכל מקרה, בין אם זהו המפגש הראשון שלכם עם קארבר ובין אם אתם כבר מעריצים, או שונאים את קארבר, האיכויות שלו שם. מנוכר אך גם אנושי, בודד כמו גם מאוהב, שוחה באלכוהול, מנותק, מטורף ושפוי לחלוטין. זו אמריקה. זה סיפור קצר. זו גאונות. קבלו אותו. שוב. ריימונד קארבר. גירסת הסופר.”

“אני אוהבת מאד סיפורים קצרים. הם כמו בונבוניירות - שגם אותן אני אוהבת מאד - מהווים טעימה תמציתית של סיפור, מתפתחים במהירות, הפואנטה מפתיעה - או שלא - ויאללה, לבונבון הבא... קארבר, שחי חיים קצרים ותמציתיים, נפטר בגיל חמישים מסרטן. בין לבין הוא הספיק להתחתן בגיל 19, לחיות חיי נישואין סוערים (שזה פועל יוצא מהאמור במשפט הקודם), לחיות חיי דלפונות - למצב ההפוך הוא לא הספיק להגיע... לחיות במספר מקומות - אפילו מספר חודשים ברמת אביב. לכתוב שירה וסיפורים קצרים ולהפוך בעשור האחרון לחייו לסופר מוערך וגם - בעקבות גירושים ממוזלים - לחיות זמן קצר בזוגיות טובה ובנוחות יחסית. כלומר - מה שלאחרים לוקח 80 - 90 שנה, הוא עשה ב50. יכול להיות שזו הסיבה שבחר בז'אנר הזה, שאינו אהוד במיוחד על חלק מהקוראים, אבל הוא מהיר ומתפצח בפה בשלל טעמים.

יש סיפור מעניין מאחורי הספר הזה. הוא יצא לאור לראשונה ב 1981 כ"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". מתברר לפי עדויות אלה שקראו את שתי הגירסאות - שלמרות שאלה אותם סיפורים, באותו סדר בדיוק - הן שונות לחלוטין זו מזו. התברר שגורדון ליש - שהיה העורך של קארבר וידידו הדומיננטי - ערך וקיצץ את ספריו באכזריות רבה, והיה אחראי גם לדימויו של קארבר כסופר. אני משערת שביחסים בין סופר לעורכו צריכה להיות איזו סימביוזה, איזה קשר אינטימי ומיוחד, המאפשר לאחד לקרוא, ולשנות (שזו משמעות העריכה) את עבודתו של זולתו. ושזולתו יאפשר לו לעשות זאת. בכל מקרה דימויו של קארבר אחרי עריכתו של ליש הוא הדימוי איתו הוא "מסתובב" עד היום: מינימליסטי, אפלולי, עוסק בכל מה שקארבר עסק במציאות - אלכוהוליזם, גברים אובדי דרך, זוגיות מתפוררת, הוכחה ל"היות האדם לבדו" גם כשהוא בזוג.

קארבר מקפיא תמונות בסיפוריו. הוא מצייר מציאות מסויימת וחוזר על הציור בסיפור הבא, מזווית שונה. הוא מזכיר מאד את המינגוויי, אם כי לפחות לפי הקובץ הזה הוא חומל יותר מהמינגוויי, ובין שניהם הייתי בוחרת בקארבר ללא היסוס. הוא אמריקאי מאד - בבחירת הנושאים, בצורת הראייה. רק אחד מהסיפורים הזכיר לי משהו שלי, וזה היה זיכרון מאד אישי. רוב הסיפורים היו רחוקים מאד מעולמי. חלקם אהבתי יותר, חלקם פחות אבל אהבתי את הכתיבה והתשתית לסיפור שהוא הניח, אהבתי את היכולת שלו לבטא כאב, אהבתי את הכנות. ותמהתי עד כמה חייב סופר לצנוח למעמקי הייאוש והעליבות, כדי לבטא את אלה בצורה כה מזוככת בסיפוריו.



*”

“אני לא אוהב את קארבר. ואולי אני כן , אני כבר לא בטוח. ובכלל על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה לסופר?
כמעט כל הסיפורים בספר הזה היו על גברים כבויים בסביבות גיל ה40 שנוהגים\או נהגו לשתות , עד כדי כך שאפשר היה להרכיב ספר על דמות אחת שעליה עוברים הסיפורים השונים. רוב הסיפורים מתארים סצנה מסוימת בחיים וכמו אצל מורקמי ( ראה ביקורת קודמת ) רובם מתחילים בנקודה מסוימת ומפסיקים בנקודה כמעט אקראית. אולם לעומת מורקמי הסיפורים פה מאוד ריאליסטים . טיפה מדי ריאליסטים בשבילי. יש ברבים מהם רמז לאלימות , כזאת שמבעבעת מתחת לעור , כזאת שמגיעה מתסכולי החיים ו\או מגברים ששותים. ברובם היא לא מתממשת או מתממשת בצורה אחרת מהצפוי אבל באחד היא מתממשת בצורתה הגולמית כאילו מראה איך זה היה יכול להיות באחרים.
סיפורים על שולי החברה ( ובעיקר שולי החברה האמריקאית ) הם לא כוס התה שלי. אכן יש חשד לאליטיסטיות אבל אני באמת סתם ברחן. קריאה בספרים מכניסה אותי לעולם אחר ובדרך כלל לא בא לי לשחות בסחי האמריקאי של שכרות , אטימות , אלימות והתפוררות של מערכות יחסים. וזאת הסיבה שאני לא אוהב את קארבר. אבל משהו כמו באהבות של קארבר חלחל פנימה וחדר מעט את האטימות של הטעם שלי כלפיו ואם בתחילת הספר הייתי בטוח שלא אחזור לבקר אותו בעתיד , עכשיו אני כבר לא בטוח. זה מסוג הספרים שטעמם משתבח אחרי הקריאה והאמת היא גם שהחצי השני של הסיפורים טוב יותר מהראשון או אולי זה השילוב של הקריאה עם מורקמי שהטה את הכף.
עד ריקוד האדמה של מורקמי ,קראתי את הספר בין ספרים אחרים. כמו שעושים עם פולי קפה בין טעימות יין עד שהגעתי לסיפור " תגיד לנשים שאנחנו הולכים ", אז נזכרתי שהסרט "תמונות קצרות" של אלטמן מבוסס על סיפורים של קארבר. יש 3 סצנות שאני זוכר מהסרט – אחת מהן אפילו השפיעה על החלטה בחיי: ג'וליאן מור מגהצת בלי תחתונים , ג'ניפר גייסון לי אוכלת בננה ,מטפלת בתינוק ובלקוח טלפוני ומה שקורה במערה. אני ידעתי לאן הסיפור לוקח ולא רציתי לקרוא אותו ושם נתקעתי עד שהגיע מורקמי. ( אני בכוונה לא מפרט ).
כשמדברים על "מתחילים " ראוי לדבר גם על עריכה. ניסיתי למצוא מה ההיסטוריה של העריכה ומצאתי את המאמר בסוף הביקורת. לא קראתי את " על אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה" שהוא אותו קובץ סיפורים אשר נערך על ידי גורדון ליש. יש האומרים שליש עשה עבודה טובה ויש הטוענים שהוא חתך את הסיפורים בבשר החי עד שהם היו יותר שלו מאשר של קארבר. אני לא יכול להשוות ולכן אין לי דעה בנושא, אבל בפתיחת הספר מצוין שקארבר לא אהב את העריכה ואלו הסיפורים כמו שהוא כתב אותם כמעט ללא עריכה, ועם זה יש לי מעט בעיה כי ניכר בהרבה מהסיפורים שעריכה מסוימת הייתה נדרשת ובהחלט הייתה יכולה לשפר אותם. איני סופר ואיני עורך אבל גם מבלי לדעת כמה מעורב עורך במוצר הסופי אבל אני חושב שיש חשיבות לסימביוזה בין סופר לעורך ואני לא בטוח עד כמה היינו נהנים מספרים אם היינו מקבלים אותם במצבם הגולמי. בספר זה בכל אופן , חוסר יד עורכת מורגש.

ולסיכום המומלצים:
הסטוץ – היה הסיפור הראשון שממש אהבתי. הטוויסט בעלילה גרם לי לחשוב עליו רבות.
לו יהי רצון מלפניך – הוא הסיפור שהכי אהבתי . והאהבה שבו היא אולי הכי מיטיבה.

אני עדין חלוק בדעתי עליו אבל הטעם שהספר משאיר הוא לגמרי מר.


http://musaf-shabbat.com/2013/05/31/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%94%D7%9F-%D7%A7%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%9A/”

“17 סיפורים קצרים, ריאליסטיים עד כאב וכתובים ביד אמן... מי שזו כוס הוויסקי שלו ייהנה מאד מ"מתחילים" (Beginners) של ריימונד קארבר. חלק מהסיפורים שולבו בסרטו המופתי של רוברט אלטמן Short Cuts ("תמונות קצרות") שהתבסס כולו על כתביו של קארבר.
לא תמצאו בסיפורים את ניו-יורק התוססת או לוס-אנג'לס הנוצצת, אין סוכני-על, עוכרי דין מתוחכמים, עשירים מופלגים, דרמות גדולות מהחיים והאפי-אנד... מה יש? יש אנשים פשוטים וסיפורים מחיי היום-יום המתרחשים בעיירות קטנות בצפון ארה"ב ובמערב התיכון. זה היה יכול להיות משעמם מאד, אלא שהסיפורים האלו נכתבו ע"י סופר מחונן שמפיח רוח חיים ועניין בכל אותם סיפורים אנושיים על אהבה/שנאה, חמלה, קנאה, נקמה, סלחנות, רוע-אנושי, טוב-לב, פחד, אדישות והחלטות קטנות שתוצאותיהן הרות גורל.
הסיפורים הם במסורת הסיפור האמריקאי הריאליסטי הקצר (דוגמא מייצגת: "הרוצחים" של המינגווי) ולכן חלק מהסיפורים מסתיימים ללא פואנטה (בדומה לפרק הסיום של "הסופרנוס") וחלקם רחוק מהאפי-אנד.

הספר כולל את הגרסאות המקוריות של הסיפורים כפי שריימונד קארבר כתב אותם. בעבר יצאו סיפורים אלו בגרסאות מקוצרות וערוכות עם סוף-דבש וכל הבולשיט האמריקאי המתקתק. לאחר מותו של קארבר החליטה אלמנתו להוציא את הקובץ כפי שנכתב במקור בעריכה מינימלית, לשם כך נעשתה עבודת שיחזור לזיהוי הטקסטים המקוריים אשר נכתבו במכונת כתיבה וחלקם נמחקו בטוש שחור ע"י העורך.

נקודת החולשה של הספר היא התרגום של משה רון. הורדתי כמה סיפורים באנגלית והישוותי לתרגום. זה היה כמו להשוות תמונה מרגשת מהמוזיאון עם הפוסטר שלה. הצבעים דומים אך כל משחקי האור/צל, מריחות המכחול ובניית שכבות הצבע שנותנות לתמונה את היכולת לרגש הולכים לאיבוד בפוסטר. הסגנון הייחודי של ריימונד קארבר הלך איפשהו לאיבוד בתרגום, שלמרות ארכאיותו והצנזורה שבו הוא די מדויק, עם פה ושם שגיאות (לדוגמא: שם הסיפור ה-11 Dummy שב"אמריקאית" הוא כינוי לאדם לא חכם אך יש בו גם חיבה מסוימת, אפשר היה לתרגם אותו ל"טיפשון" אבל לא ל"טומטום" כפי שתורגם).

אני מאד נהניתי מהספר. הסיפור "מתחילים" (לפני אחרון בקובץ) עדיין לא יוצא לי מהראש למרות שעבר כבר שבוע מאז שסיימתי את הספר. אך כמו שכתבתי בפתיח צריך להסתגל לז'אנר הזה של סיפורים קצרים וריאליסטיים כדי ליהנות מהספר.”