לרוב, כשאני עומד לכתוב סקירה על ספר, הסקירה נכתבת בראש כבר עם תחילת קריאת הספר, לפעמים אפילו לפני התחלת הקריאה. תלוי בספר, המחבר, בנושא ובפרסום שהספר גורר אחריו.
מתיאס אנאר, מחבר רחוב הגנבים, אינו מישל וולבק. ההשוואה מתבקשת באשר גם אנאר מדבר על פוליטיקה וטרור הנגרר ממנה, מוסלמים ואירופה השוקעת. ההשוואה נגמרת כאן באשר וולבק יודע לגעת במופת ואנאר, למרות שניכר כי אדם משכיל הוא, רחוב הגנבים אינו יצירה גדולה.
הזמן הוא דצמבר 2010, החורף בעיצומו, אבל בצפון אפריקה שורר האביב הערבי, כשתוניס בוערת ויחד איתה מרוקו, אלג'יר ומצרים. גם תימן, לוב וסוריה בעניין ועוד כמה מדינות בהם בוערת האש. אבל אנחנו במרוקו, בטנג'יר, לַחְ'דַר הוא בחור כבן עשרים והוא עובד במין מרכז להפצת האסלאם אצל שיח נור א-דין עם חברו מהשכונה בסאם. תפקידו למכור חוברות תעמולה והסברים, תפקיד נוח וקל. הוא אינו דתי במיוחד, אבל לעומת זאת קרא רבות ומתמצא בקוראן כמו גם בספרות בלשית צרפתית בעיקרה. לעיר מגיעות ז'ודית וחברתה מברצלונה ובין לַחְ'דַר וז'ודית מתפתחת חברות. שתי הבנות לומדות ערבית והן מגיעות לספוג אווירה. תוך כדי שהייתן במרקש, מתרחש פיגוע בו הן לא נפגעות, אבל נתקלות במקרה בבסאם חברו של לַחְ'דַר. לַחְ'דַר חושש שבסאם והשיח היו מעורבים בפיגוע.
הבנות חוזרות לברצלונה ובדרך לא דרך, מלווה בתלאות רבות, גם לַחְ'דַר מצליח להגיע לברצלונה ולהתקל שוב בבסאם.
סיפורו של לַחְ'דַר אולי אינו סיפור המהגר היושב בסירה המקפצת על הגלים בדרכה מלוב לאיטליה. הוא הגיע בצורה מוזרה ולבטח לא חוקית לברצלונה, בכיסו לא מעט כסף, אבל פרט לכך התיישב ברחוב הגנבים בברצלונה, רחוב בו גרים פליטים מוסלמים ברובם ושהמשטרה נוכחת בה בקביעות. העולם הערבי ממשיך לבעור, ברצלונה ממשיכה להיות מהודרת, לַחְ'דַר מקווה לטוב, מספר לנו על שקיעתה של אירופה והסיפור איכשהו לא משכנע, לא מרגש ולמרות שבא מפרי עטו של מחבר שניכר בו שמשכיל הוא, יכולתו לומר משהו משמעותי לא רבה. הספר מעניין בעיקר כשהוא מובא ע"י צעיר לא פנאטי, משכיל במידה, שלמרות ההטפות הרצחניות שעבר, אין בלבו נקמה ורצון לראות דם ולכן הוא מונע שפיכות דמים נוספת ומשלם על כך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
