“אהבה לחפץ דומם

האם קרה לכם פעם, שהתייחסתם לאחד מהחפצים שלכם, כאילו הוא כחלק מגופכם ואישיותכם ?

השאלה הזאת, עלתה בליבי כשראיתי ספר על מכונת הכתיבה העתיקה של הסופר פול אוסטר, המאניש את דמותה. הסיפור הזה העלה בי זיכרון לחפץ שלי - נעלי הספייקס, אותם נעלתי בהיותי אדם צעיר ומלא חלומות.

ספייקס - כינוי לנעל ריצה שטוחה, נטולת הגנה, גמישה כנעלי רקדן, המאפשרת למצות תנועת דחיפה מושלמת באמצעות עליה על כרית כף הרגל. בחלקה הקדמי נעוצים מסמרות חדים, שתפקידם לבצע אחיזה טובה אל תוך מסלול הריצה, מה שאפשר לי להרגיש את תחושת הרחיפה והעצמה המתקיימת בריצה מהירה.

את הנעל שלי, רכשתי בשוויץ לפני הרבה שנים, מתוך סדרה מיוחדת, שיועדה לריצות ארוכות, הייתה לה הגבהה לעקב, היא הייתה בנויה מבד סינטטי, ושילוב של עור צבי גמיש הצבוע באדום בורדו. רצתי אתה במסלולים, באימונים מתישים, ונעלתי אותה במרוצי שדה, בהם תפקידה היה למנוע החלקה במשטחי דשא רטובים, ובמסלולים בוציים.

הייתה לי ריצה אחת בלתי נשכחת, שגרמה להיות קשור לספייקס שלי ...

באליפות ישראל בריצות שדה הדהמתי את עצמי בניצחון על האלוף הנצחי, במאבק של הכל או לא כלום. לאחר סיום הריצה גילתי שנעלי קרועות, כמו בחתך של סכין. לאחר שחלצתי אותן, נחשפה כף רגלי המדמת. בלהט הריצה לא הרגשתי בנעיצת מסמרות אחד מיריבי בכף רגלי בעת הזינוק. את הנעל תיקנתי אצל סנדלר שהדביק עליה טלאי עור מגושם, שהיה עבורי, כאות גאווה לקרב מכונן.

מאז עברו שנים רבות, הנעלים האלו עדיין שומרים אצלי כזיכרון מוחשי לתקופת נעורי. לעתים אני נובר בארון, מחפש אחריהם, מניחם בכפות ידי, מסיר מהם בעדינות את אבק הזמן, עוצם את עיני ונזכר ברגע בו חלפתי על פניו של יריב במפנה הניצחון, ומיד אני ממהר להטמינם עמוק בארון.

גם לפול אוסטר יש חפץ המלווה אותו חצי יובל, מכונת הכתיבה שלו מדגם אולימפיה שאותה הוא רכש בשנות השבעים, חפץ דומם ההופך להיות אובייקט היצירה, המעניקה למכונת הכתיבה דמות אנושית המנהלת מערכת יחסים אינטימית עם הסופר. חברו הצייר, סם מסר התאהב במכונת הכתיבה בעצמו, והחל לצייר אותה במגוון טכניקות וגוונים.

מה מיוחד במכונת הכתיבה של אוסטר, היא בעצם מייצגת עולם ישן ונעלם, של כותב שעדיין מתעקש לכתוב באמצעות עט, המאפשר לו להרגיש את המילים, היוצאות מגופו לדף. עבורו הכתיבה היא חוויה פיזית חושנית שחפץ מוחשי עשוי להעניק.

אחר כך אוסטר עורך עריכה אחרונה את יצירתו באמצעות, מכונת הכתיבה הישנה שלו. אם הוא טועה בה, הוא שם נייר חדש ומתחיל מהתחלה, עבודה מיגעת הגורמת לו מאמצים פיזיים וכאבי שרירים, אך דרכה הוא מרגיש את מקצבי המילים. מכונת הכתיבה היא החפץ היחידי המלווה את אוסטור מחצית יובל, ומעניקה לו ביטחון בדברים הישנים שאינם משתנים, יש בה את קסם החפץ הישן. הוא פוחד מהעולם החדש אותו מייצג מעבד התמלילים שבו המילים הן וריטואליות ולא ממשיות, ועשיות ללכת לאיבוד .

הספר הוא פרויקט שיתוף פעולה, בין מילותיו של הסופר, לבין ציוריו של חברו סם מסר המתאר את מכונת הכתיבה בצבעים ובצורות שונות, המבטאים מצבים אנושיים, המשקפים מצבי רוח משתנים, פעם המכונה כועסת, פעם היא רומנטית ונשית. בחלקן של התמונות ניתן ברקע לראות את גשר ברוקלין, או את מגדלי המרכז המסחרי שעדיין נוכחים בקו הרקיע. אוסטור עומד בחלקן של התמונות ליד מכונת הכתיבה. באחת מהן הוא מלהטט במקשי המכונה, ההופכים לאותיות מרחפות באוויר, המעוצבות לגוף צורני באמצעות כפות ידיו ורוחו של הסופר.

כתיבתו של אוסטר, הנלוות לציורים היא תמציתית. מצד אחד היא מניחה לציורים להיות בחזית הבמה, מצד שני קיימת בכתיבה החמצה, אין בה עומק אישי שבאמצעותו ניתן לחבר בן הציורים למילים. נאלצתי ללקט את סיפור המכונה, מראיונות איתו, מה שאפשר לי לחבר בין המילים לציורים.

אפילוג

האם אנחנו בוחרים לקרוא ספר מסוים, ולספר באמצעותו סיפור מחיינו בצורה אקראית לחלוטין, או שיש לבחירה הזאת חוקיות משלה. חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שכעת אני מספר אחד מסיפורי שיש בו יסוד של מאבק - כמו מיתוס קדמוני אישי שלי הנוטע בי אמונה במאבקי העכשווי. אני אנצח, אני לוחש לעצמי.”

“עוד ספר נפלא מאת פול אוסטר אבל אין לצפות כאן למלל רב וההפלגה כאן היא קצרה. על פני תקופה הנמשכת על פני השנים 1974-2000 פול אוסטר מתאר באופן נוגע ללב את קשר האהבה שלו למכונת הכתיבה הישנה שלו מדגם ''אולימפיה'' שהוא קיבל מאת ידיד מהאוניברסיטה ובאמצעותה אוסטר כתב רבות מיצירותיו המופלאות. אוסטר מתאר את יחסיו עם המכונה, את שתיקתה של המכונה, הפשטות שלה וקלות התחזוק של המכונה ואת הזמן שעבר כל כך מהר. סיפור קצר ונוגע ללב.”